בימים אלה רואה אור ספר חדש של ד"ר מתי שטיינברג "עומדים לגורלם", המנתח את התודעה הלאומית הפלסטינית בין השנים 1967 ו-2002. אין זה חדש, שעמדתו של שטיינברג היא, כי מאז שאימצה המועצה הלאומית הפלסטינית את החלטה 242 של מועצת הביטחון, מחיר השלום ידוע: נסיגת ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967.
בריאיון עם עקיבא אלדר ב"מוסף הארץ" (20.6), מחדד שטייברג את אמירותיו, ובעיקר מזהיר מהתוצאות הרות האסון של המשך הכיבוש על עצם קיומה של ישראל.
בתשובה לשאלה לגבי אמירתו היהירה והאטומה של הרמטכ"ל דאז משה (בוגי) יעלון, כי צריך "לצרוב את התודעה הפלסטינית והערבית, כך שיתייאשו מהאלימות", הסביר שטיינברג:.
"גישה 'סיטונאית' כזאת כלפי כל הפלסטינים, ללא הבחנה, אכן הצליחה לצרוב את התודעה הפלסטינית – אך לכיוון ההפוך, הקיצוני, כך שאפסה תקוותם של אנשי הזרם הפרגמטי להגיע להישגים מדיניים, והשפעתו וכוחו של חמאס התחזקו לאין שיעור. כך נסללה הדרך ללגיטימציה הרחבה – לרבות ב'פתח' – לפיגועי ההתאבדות, שלא הייתה קיימת קודם לכן".
שטיינברג ממשיך ומדגיש: "דברי בוגי נאמרו כחצי שנה לאחר פרסום יוזמת השלום הערבית בפסגת מדינות ערב בביירות. ביוזמה זו הביע הקולקטיב הערבי, לרבות הרשות הפלסטינית, את רצונו המדיני המפורש ב'סיום הסכסוך' וב'יחסים טבעיים' עם ישראל על בסיס הסדר על פי קווי 4 ביוני 67'. שמא הדחייה על הסף של ישראל את היוזמה הערבית מעידה, כי היא זו שזקוקה לצריבת תודעתית?"
בהתייחסו לניסיון של הממסד הישראלי להאשים את היו"ר ערפאת בכישלון המו"מ המדיני, מבהיר שטיינברג:
"צריך לשאול, אם הטלת כל האשם על האימפוטנציה של ערפאת אינה אלא השלכה של חוסר האונים הפוליטי הפנימי שלנו, כתוצאה מהקושי להגיע לכלל החלטה מבית. כשטוענים שהם לא פרטנר, בייחוד לאחר פרסום היוזמה הערבית, אולי זה נועד להסתיר את העובדה שאנחנו לא פרטנרים" (ההדגשה אינה במקור).
בהתייחסו להשלכות האמירה האומללה של אהוד ברק "אין פרטנר", אומר שטיינברג:
"ברק וקבלני הביצוע שלו לעניין האין-פרטנר, אריאל שרון ושאול מופז, גרמו נזק בל ישוער. אמירה כי 'אין פרטנר' מפי ראש ממשלה כמוה כהנחיה מדינית לדרגים האופרטיביים לפעול ללא הבחן בין מי שחפץ בהסדר לבין מי ששולל אותו. בכך נקבע בעצם, שאין שום הבדל בין ג'יבריל רג'וב, שבשנים 1997-2000 פעל ללא לאות נגד חמאס, בהנחיית ערפאת, ותרם תרומה חשובה לביטחון ישראל, לבין יאסין ושחאדה מחמאס. קו ישר מוביל מגישה זו להרס הרשות הפלסטינית, לחיזוק המעורבות האיראנית ולהתנתקות החד-צדדית".
המסקנה לפי שטיינברג היא, שממשלות ישראל הן האחראיות לעליית החמאס:
"גישת ה'צריבה' וה'אין-פרטנר' רוקנה את המרכז הפוליטי הפלסטיני מכוחו, וסופה שמילאה את החלל בחמאס ובסוררים נוספים. ההתנתקות, במתכונת החד-צדדית הבוטה שלה, זנחה לאנחות את הגורמים, שאיתם ניתן להגיע להסדר שיסיים את הסכסוך. התוצאה הסופית עלולה להיות חדלונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וגלישה למציאות דו-לאומית הרת אסון".
לעומת גישת ה'אין פרטנר', מציין שטייברג, כי גם היום "אבו-מאזן ורוב-רובו של הציבור הפלסטיני הם פרטנרים להסדר של שתי מדינות על בסיס גבולות הארבעה ביוני 67'.
הרציונל שלהם הוא, שהפלסטינים כבר שילמו מחיר כבד מנשוא עקב אובדן 78 אחוזים מכל נחלתם שבין הירדן לבין הים התיכון, קרי מדינת ישראל לפי גבולות הקו הירוק. 22 האחוזים הנותרים – הגדה והרצועה – הם בבחינת 'כבשת הרש', שעליה הם מצווים לשמור מכל משמר. על אחת כמה וכמה כשאינטרס לאומי פלסטיני זה נתמך על-ידי החלטת מועצת הביטחון מספר 242, כפי שיושמה בגזרה המצרית, וכפי שהתפרשה על ידי ישראל במשא ומתן עם סוריה על הגולן. לדעתם, אם יש לישראל דרישות הגיוניות וצודקות – מוטלת עליה חובת ההוכחה, וגם כאן יהיו השינויים בהקשר של חילופי שטחים".
הרציונל שלהם הוא, שהפלסטינים כבר שילמו מחיר כבד מנשוא עקב אובדן 78 אחוזים מכל נחלתם שבין הירדן לבין הים התיכון, קרי מדינת ישראל לפי גבולות הקו הירוק. 22 האחוזים הנותרים – הגדה והרצועה – הם בבחינת 'כבשת הרש', שעליה הם מצווים לשמור מכל משמר. על אחת כמה וכמה כשאינטרס לאומי פלסטיני זה נתמך על-ידי החלטת מועצת הביטחון מספר 242, כפי שיושמה בגזרה המצרית, וכפי שהתפרשה על ידי ישראל במשא ומתן עם סוריה על הגולן. לדעתם, אם יש לישראל דרישות הגיוניות וצודקות – מוטלת עליה חובת ההוכחה, וגם כאן יהיו השינויים בהקשר של חילופי שטחים".
שטיינברג מספר בהמשך הריאיון, כי הוא הציע לברק להעניק לערפאת ריבונות פלסטינית מלאה על מתחם המסגדים (הר הבית) בירושלים, אך ברק העדיף להציג תכתיב ישראלי, שכלל ריבונות ישראלית מלאה במתחם, ובכך סתם ברק את הגולל על המשך המשא-ומתן.
הריאיון עם שטיינברג, הכולל עוד שורה של נושאים חשובים, מלמד על הקף החמצות הסיכוי לשלום, להן אחראיות ממשלות ישראל בכלל, ובשני העשורים האחרונים בפרט. אך מבין דבריו גם מבצבצת אופטימיות: למרות הכל, בקרב שני העמים יש רוב התומך בפתרון מדיני, שיהפוך את קווי ה-4 ביוני 1967 לגבול שלום ישראלי-פלסטיני.
