הרומן "אפירוגון", שפורסם באחרונה, הוא פרי מחקר וראיונות שערך הסופר האירי קולום מק'קאן בישראל ובפלסטין. תרגומו לעברית שהופיע בהוצאת ספרי נובמבר עורר גל רדיפה פוליטי. עיריית חיפה אסרה להשיקו בבית הגפן העירוני והאירוע עבר למרכז מוסאוא. האיסור היה כה זר לעיר הידועה בחיים המשותפים בה. ואכן לאחרונה הדיחו התושבים את ראשת העיר עינת קליש רותם שאסרה על ההשקה בבית הגפן.
הבחירה בחיפה הולמת את השקתו של רומן דו-לאומי כמו "אפירוגון". הרומן מתחקה אחר רמי אלחנן, ששכל את בתו סמדר בפיגוע ברחוב' בן יהודה בירושלים ב-1994, ואחרי בסאם עראמין שחייל ירה בבתו ב-2007, בעת שקנתה ממתקים בכפר ענאתא, צפונית-מזרחית לירושלים. הקשר הקרוב בין רמי ובסאם משך את מק'קאן לכתוב את סיפורם ודרכו – לתאר את הסכסוך בכללותו.
רמי ובסאם הם מהמייסדים של פורום המשפחות השכולות ושל הארגון לוחמים לשלום. באופן טרגי ומקרי דרכיהם של התלכדו פעמיים: פעם אחת בארגון משותף של לוחמים ישראלים ופלסטינים לשעבר, ובפעם השנייה – בארגון משותף של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות. שני הארגונים משלימים זה את זה כמו הסיבה שהיא הסכסוך והתוצאה שהיא אובדן ואבל.
פחד מהאחר
הספר שובר את מושגי הזמן (כתיבה מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה); והמרחב (גיבורי הספר חיים בשני צידי הגדר ועוברים דרכה לצד השני); ואת כללי הרומן הקלאסיים. הכתיבה היא אנקדוטלית ושוזרת את הכאב והאובדן של רמי ושל בסאם. הם אינם אויבים זה לזה; הם אבות שכולים; הם בצד של המשפחות השכולות שאיננו יודע לאום או דת.
"כבר בהתחלה קלט שאנשים פוחדים מהאויב כי הם מבועתים מכך שחייהם אולי יימהלו, שהם יאבדו את עצמם בסבך ההיכרות ההדדית" (עמ' 123). "זאת טרגדיה שאנחנו צריכים להוכיח כל הזמן שאנחנו בני אנוש. לא רק לישראלים אלא גם למען ערבים אחרים, אחינו ואחיותינו, לאמריקאים, לסינים, לאירופים. למה זה כך? אני לא נראה כמו בן אנוש? אני לא מדמם כמו בן אנוש?" (עמ' 226). "הכאוס היה הדלק של ישראל, זאת הייתה ארץ שנבנתה על לוחות טקטוניים נעים, דברים התנגשו כל הזמן. הכל הוביל לקצה, לרגע הקרע הבא, אבל החיים נעשו חדים יותר ברגעי סכנה" (עמ' 356).
ציטוטים אלה מתוך הספר מתארים פאזות ומצבים אנושיים: פחד מהאחר, טרגדיה או טרגיות, כאוס וקיצוניות. זה הקו המחבר של הספר והקו המחבר של המציאות הישראלית-פלסטינית ב-100 שנים האחרונות. כיצד עוצרים את הכאוס? גם תקופות של רגיעה הן עצם תקופות טרום כאוס ואינן רגיעה אמיתית או שלום, שהפך בימינו מילה מגונה.
הסופר מק'קאן יודע דבר או שניים על סכסוכים אתנו-לאומיים. העם האירי סבל במשך 700 שנים כיבוש, השפלה, פגיעה, הרעבה, טבח והפשטה מהאנושיות. למתבוננים מבחוץ זה היה בלתי-נתפס שעם לבן (אנגלים) ישעבד עם לבן אחר (אירים). כמו שלרבים בעולם בלתי נתפס כי שנים ארוכות העמים היהודי והפלסטיני, הדומים בכל כך הרבה מובנים, ישפכו זה את דמו של זה ללא רחמים וללא הבחנה. הרפובליקאים בצפון אירלנד נוהגים לקשט את שכונותיהם בדגלי פלסטין והלויאליסטים נוהגים לקשט את שכונותיהם בדגלי ישראל ובריטניה. כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני המזרח-תיכוני הועתק באופן סמלי לאי צפוני קטן סמוך לאנגליה.
שיר הלל לאנושיות
הכרתו של מק'קאן את הסכסוך הלאומי בו הוא גדל הופכת את כתיבתו על הסכסוך המקומי לאותנטית ורגישה לפרטי הפרטים של הנפש הישראלית וזו הפלסטינית. הרומן הוא שיר הלל לאנושיות של ישראלים ופלסטינים שאולי נשכחה, שנזנחה ונרמסה בידי מנהיגים ישראלים ופלסטינים ובמציאות שותתת דם.
בסאם עראמין שגדל במערה בדרום הר חברון והיה לוחם פת"ח; רמי אלחנן, בן לניצולי שואה מהונגריה, טנקיסט במלחמת יום כיפור 1973, שגדל בירושלים – שניהם בני אנוש במלוא מובן המילה. רק לאחר מכן שניהם קורבנות הסכסוך. מק'קאן מרבה לצטט את עראמין שאמר: אינני הקורבן, הקורבן הוא חייל מג"ב שירה בבתו למוות.
מק'קאן קורא ברומן שכתב לסיום הסכסוך תוך הבלטת האנושיות של שני הצדדים: מהאישי ללאומי. הוא קורא לנו, ישראלים ופלסטינים, להכיר באנושיות, בכאב של השני. הדומה והמאחד גוברים על השונה והמפריד. מתחת ללאומיות, לגדרות ולמלחמות ישנם בני אדם, ישראלים ופלסטינים.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/127480
