בשנת 1940 יצא בברית-המועצות לאקרנים סרטו האלגורי של הבימאי סרגיי אייזנשטיין "איוון האיום, חלק א'". רק 18 שנים מאוחר יותר, ב-1958, הוקרן החלק השני – על אף שצולם מיד לאחר החלק הראשון. אחת הסצנות המפורסמות בחלק א', ומהראשונות שצולמו בצבע בקולנוע העולמי, היא 'משתה האופריצ'ניקים', הלא הם אנשי המשטרה החשאית.

עלילת "איוון האיום" מתרחשת ברוסיה הצארית של המאה ה-16. אך התרחישים והדמויות נועדו לייצג את מקביליהם בהיסטוריה הסובייטית. אייזנשטיין הציע לצופים פרשנות של תקופת מלכותו של איוון האיום, ובהתאם – של האירועים הפוליטיים בברית-המועצות בשנות השלושים.

כך, המאמצים של הצאר איוון לחשיפת הקנוניה נגדו ולחיסול הבויארים (האצילים), מוצגים כתוצאה של חששו מפני פירוק הסדר במדינה ולא מפני מפלה פוליטית. בסרט, חיסול האויבים הפנימיים מאפשר לרוסיה להתמודד עם האויבים מבחוץ. בדומה לכך, רומז הסרט, הטרור הפוליטי של שנות השלושים נועד להכשיר את ברה"מ למאבק בפשיזם האירופי העולה. במילותיו של אייזנשטיין עצמו: "כולם צריכים להיות מוכרים. אני לא מתכוון להתעמק במאות הקודמות כדי לשלוף משם דמויות כאלה ואחרות. הפוך, אקח דמויות בנות זמננו ואמשוך אותן לעומק המאות הקודמות".

במאמר זה אסביר כיצד הקומפוזיציה של "משתה האופריצ'ניקים" משקפת את התייחסותו של אייזנשטיין לאסטרטגיה הפוליטית הסבוכה של הקרמלין בשנות השלושים המאוחרות. אבקש להראות כיצד ראה אייזנשטיין את התרחישים הפוליטיים ואת דמותו של סטלין בתוכם, כיצד רצה סטלין שיראו אותו, ומה אנו כקומוניסטים יכולים ללמוד מהפוליטיקה הסובייטית של שנות השלושים.

האסטרטגיה של סטלין בשנות השלושים

על סמך הרשומות האישיות שלו, נראה כי ראייתו של אייזנשטיין את המהלכים הפוליטיים של הקרמלין בשנות ה-30 הייתה מקיפה ומעמיקה. הסצנה של האופריצ'ניקים רומזת למאבק שניהלו סטלין ותומכיו בלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ נגד אלה שסטלין כינה בתואר הגנאי "אריסטוקרטיה מפלגתית" ואשר במחקר הסוציולוגי מכונים "פרטוקרטיה". כינוי זה התייחס לקומוניסטים ותיקים אשר מילאו תפקידי מפתח בתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים. סטלין ותומכיו סברו שכישוריהם המהפכניים של ותיקים אלה לא הלמו ניהול מנגנון מדיני-ממשלתי בפועל.

הפרטוקרטים תפסו עמדות מפתח בוועד המרכזי וכן בהנהגות מקומיות של המפלגה. ב-1936, עם קבלת ההחלטה בדבר האצת התיעוש, פעלו סטלין ותומכיו להחלפת הפרטוקרטיה באליטה טכנוקרטית חדשה – בעיקר בוגרי מוסדות אקדמיים, שהיו בעלי ידע מקיף בתחומים שנדרשו לניהול המנגנון הממשלתי הענק. הבעיה, מבחינת סטלין, הייתה שרבים מהפרטוקרטים סירבו לפנות את משרותיהם. בוועד המרכזי של המפלגה, לרבות בלשכה הפוליטית, התנגדו הפרטוקרטים למהלכיו של סטלין. בניסיון לקדם את החוקה של 1936, סטלין וקבוצתו היו אפילו במיעוט. כדי להוביל להחלפת הפרטוקרטים בשכבה הטכנוקרטית החדשה,  עסק  אחד  הסעיפים  המרכזיים  בחוקה  של  1936 באופי הבחירות למוסדות המחוזיים. אזרחים שאינם חברי מפלגה הורשו לראשונה להצביע וההצבעה הייתה סודית.

המאבק החריף

בשנת 1937 החריף המאבק בין הצדדים. בשנה זו פג תוקפה של תקופת ההגליה שנגזרה על בעלי אדמות ואנשי דת בתקופת מלחמת האזרחים. עם חזרתם למחוזות, בעיקר במזרח רוסיה, זינקה כמות התביעות המשפטיות מצד אלה שחזרו וגם מצד תושבי המקום בנושאים של חלוקת רכוש והתעוררו שלל קונפליקטים אזרחיים.

הממשלה נאלצה לחפש מנגנון יעיל שיוכל לטפל במהירות בעניינים משפטיים אלה. לצורך כך, הוקמו השלשות (טרויקות) של מנגנון ביטחון הפנים (NKVD) הידועות לשמצה. כל שלשה הורכבה מתובע מחוזי (משפטן), עובד מנגנון ביטחון הפנים (NKVD) ואיש הקאדר המפלגתי המקומי. מטרתן של השלשות הייתה ליישב במהירות יחסית ובאופן חוקי את הסכסוכים. השלשות הוקמו חודשים לפני תחילת "הטרור הגדול", ולא היה להן קשר ישיר לתחילת הרדיפה הפוליטית. אולם כפי שהראה ההיסטוריון האמריקאי ארצ' גטי, השילוב בין השלשות לרדיפה הפוליטית המתפתחת גרם תוצאות נוראות.

בתחילת 1938, לאחר מאבק פוליטי ממושך בין סטלין ותומכיו לבין המתנגדים, אושרה הצעת החוקה החדשה בוועד המרכזי של המפלגה. אך הפרטוקרטים בהנהגות המקומיות התנגדו למתן זכות הבחירה לאזרחים שאינם חברי מפלגה, ולכן ניסו להוכיח כי רבים מאלה שחזרו מהגלות מחזיקים בדעות פשיסטיות וריאקציוניות ומנסים לערער את הסדר הציבורי. למטרה זו הגישו מוסדות מקומיים מאות תביעות סרק. באווירה זו של רדיפה פוליטית ובתנאים של איום נאצי גובר ממערב, עוצבה טרמינולוגיה חדשה ומסוכנת בדבר "בוגדים" ו"בלוק טרור טרוצקיסטי-פשיסטי". בכירים שביקשו למצוא חן בעיני סטלין, כמו ראש  NKVD ניקולאי ייז'וב, עודדו את השלשות לחרוג מתפקידן המקורי, לערוך חקירות ואף להורות על הוצאות להורג. לקראת סוף שנת 1938 החליף לוורנטי בריה את ייז'וב בראש  .NKVD

סטלין, שראה את התוצאות ההרסניות והמסוכנות עבורו אישית של צבירת הכוח בידי NKVD, החליט להחליף את הצוותים שאיישו את מנגנוני הביטחון הלאומי. במסגרת מהלך זה, חברי הטרויקות שביצעו את הרדיפות של 1937 הוצאו ברובם להורג.

סטלין נחל אפוא ניצחון במאבק הפנים-מפלגתי: הוא הצליח להחליף את הקאדרים הוותיקים באליטה טכנוקרטית חדשה, אשר חבה לו את מינויה והייתה נאמנה לו. אך שינוי זה התרחש לאחר מרחץ דמים נורא, אותו נאלץ השלטון להצדיק. כפי שעולה מתיעוד שיחתם ב-1947 של סטלין ושר התרבות ז'דנוב עם אייזנשטיין וצ'רקסוב (השחקן שממלא את תפקיד איוון האיום בסרט), זה בדיוק מה שסטלין רצה: להראות בסרט מדוע אכזריותו של איוון האיום כלפי הבוייארים וטרור האופריצ'ניקים היו מוצדקים וחיוניים לשימור המנגנון המדיני.

ריקוד האופריצ'ניקים

הפרסונליזציה של הדמויות בסצנה של ריקוד האופריצ'ניקים, שנבעה מדרישותיו של סטלין, ברורה למדי. את סטלין מייצגת דמותו של איוון האיום. כפי שעולה מקובץ זיכרונותיו של אייזנשטיין, הבוייארים – שלא נוכחים בסצנה אך מוזכרים בשירת האופריצ'ניקים – מייצגים את הקאדרים המפלגתיים המושחתים לכאורה (הפרטוקרטיה), בעוד האופריצ'ניקים עצמם – במגפיהם השחורים ובתלבושות משרות הפחד, מייצגים את פקידי  .NKVD דמותו של התליין הראשי ורב המרצחים, בסמאנוב הבן, מייצגת את ייז'וב, בעוד מלוטה סקורטוב מייצגת את האדם הפשוט במנגנון, הנאמן לשליט – כמו בריה הנאמן לסטלין.

כפי שתיאר זאת אייזנשטיין בכתביו, הצבעים החמים ברקע (אדום וזהב) מזכירים את הגיהינום, בעוד הצבע הדומיננטי בסצנה – השחור של לבוש האופריצ'ניקים מפיל פחד על הצופה. שירם של האופריצ'ניקים, כאשר הם נאספים סביב המנהיג, מעורר אצל הצופה פחד ותיעוב. אייזנשטיין עצמו בחן את תקופת הטרור באופן החורג מן ההצדקה שנתן לה סטלין. כאשר האופריצ'ניקים שרים: "אורחים הגיעו לחצרות הבוייארים גרזנים היכו את הבוייארים", ההתייחסות של הבימאי לחיסול הפרטוקרטיה ברורה מאוד. לאורך שלושת בתי השיר, האופריצ'ניקים חוזרים על אותן תנועות מאיימות כאשר הם מתקבצים סביב בסמאנוב לקראת הפזמון ושרים יחד: "שרוף! שרוף! שרוף!". תהליך מכני ומחזורי זה מייצג מנגנון שאינו מתחשב בגורם האנושי, חירש לתחינות ואדיש לזהות של מי שנקלע לתחומו. לדעתי, כך ראה אייזנשטיין את הטרור של 1937 ואת מנגנון הפעולה המשפטי והביורוקרטי. הסיבה העיקרית להחלטת סטלין לצנזר את הסרט הייתה שסצנה מפורסמת זו לא שיקפה את דעתו, אלא את השקפתו הפוליטית של הבימאי.

אני סבור כי סרטו של אייזנשטיין יכול ללמד לקח פוליטי חשוב. אחת הבעיות של המערכת המדינית והמפלגתית הסובייטית, בוודאי בתקופת סטלין, הייתה היעדר גופי ביקורת עצמית פנים-מפלגתיים וגופי פיקוח עצמאיים על מוסדות ממלכתיים. זה איפשר לאחרונים חופש פעולה בלתי-מוגבל. חולשת מנגנוני הביקורת גרמה להסתמכות מופרזת של פוליטיקאים על מנגנוני הביטחון ולהכפפה מוחלטת של המערכת המשפטית למערכת המפלגתית. במקרים מסוימים, חברי הלשכה הפוליטית והוועד המרכזי אף ניצלו את מנגנוני ביטחון הפנים למטרות פוליטיות אישיות.

היעדר ביקורת על מנגנוני ביטחון ועל המערכת המשפטית, וכן הקשר ההדוק בין קריירת אנשי הביטחון והמשפטנים לבין אינטרסים פוליטיים של דמויות בכירות במפלגה, יצרו שילוב מסוכן. ראוי לראות בעין ביקורתית את היעדרם של בלמים ואיזונים במערכת הפוליטית הסובייטית. הכוונה אינה חלילה ל-"בלמים" נוסח המערכת הפוליטית הבורגנית, המשרתים לעתים קרובות את ההון, אלא לוועדות ביקורת של מפלגת המעמד העובד שמטרתן – לחזק את יסודותיה של המפלגה ולהבטיח את תפקודה הבריא.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/109720