בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה היוקרתית עומד להתפרסם ספרו של העיתונאי הישראלי תושב ארה"ב אסף אליה-שלו המוקדש לתולדות תנועת הפנתרים השחורים בישראל. חרף העובדה שעבר יותר מחצי מאה מאז הקמת הארגון בירושלים, שפלג ממנו נמנה עם מייסדי חד"ש, טרם פורסם מחקר מקיף על קורותיו.
כותרת הספר: "הפנתרים השחורים של ישראל – הרדיקלים שניפצו את המיתוס של האבות המייסדים של האומה", מסגירה את תוכנו ותובנותיו של המחבר. הספר נולד בעקבות שיחות שניהל אליה-שלו עם ראובן ארברג'ל, אחד ממנהיגי הפנתרים. אברג'יל נולד ב-1942 ברבאט שבמרוקו והיגר עם משפחתו לצרפת ב-1948. כעבור שנתיים הגיע לשכונת מוסררה בירושלים. ב-1971 נמנה עם מייסדי הפנתרים השחורים והיה אחד ממנהיגיה עד להתפרקותה.
לפני ארבע שנים פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד -ספריית פועלים ספרה של תמר ורטה-זהבי "פנתר שחור, סיפור חייו של ראובן אברג'ל". בעקבות המפגשים עם אברג'יל, גם אליה-שלו חשב תחילה לכתוב ספר עליו, אבל ככל שהתקדם בתחקיר החליט לספר את סיפור הפנתרים השחורים כולו.
הספר עובר בכל תחנות קיומה של תנועת המחאה החברתית החשובה בתולדות המדינה, שהקימו מזרחים, אנשי שכונות מצוקה, רובם ממוצא מרוקאי. התנועה פעלה בראשית שנות השבעים ושאלה את שמה מתנועת מחאה חברתית של אפרו-אמריקאים בארצות-הברית.
תנועת הפנתרים השחורים פעלה בעיקר בירושלים ובתל אביב ויזמה הפגנות רבות שנסתיימו לא פעם באלימות ובהתנגשויות עם המשטרה. עם יעדי התנועה נמנו: חיסול משכנות העוני, חינוך חינם מגיל הגן ועד האוניברסיטה ושיפור הייצוג של המזרחים במערכת הפוליטית. עוד התנגדו חבריה להעדפת הכיבוש על פני צרכים חברתיים. בקרבם רווחה הסיסמא "כסף לשכונות ולא להתנחלויות". בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו ב-1973, התמודדה התנועה בכוח מפוצל: קבוצת הרוב בראשות צ'רלי ביטון התמודדה ברשימה הפנתרים השחורים השמאלית, ואילו קבוצת המיעוט בראשות אדי מלכה התמודדה ברשימה פנתרים כחול-לבן. שתי הרשימות לא עברו את אחוז החסימה. ב-1977 הצטרף הפלג השמאלי של הפנתרים השחורים לרשימת חד"ש וביטון כיהן כחבר כנסת בחד"ש עד 1990.
הספר עוסק גם בטרום-היסטוריה של הפנתרים: המעברות בשנות ה-50 ומרד ואדי סאליב ב-1959 בחיפה. זה פרק בהיסטוריה החברתית הישראלית שנחקר ביסודיות בספרה של תמר גוז'נסקי "קומוניסטים מזרחים, המערכה נגד אפליה עדתית ולמען הזכות לדיור", שפורסם בהוצאת פרדס ב-2018.
יצוין שאליה-שלו אינו מסתפק בספרו בתיאור קורות התנועה הישראלית – הוא גם עורך השוואה עם התנועה "המקורית" שפעלה באותן שנים בארה"ב בהגנה על הקהילה השחורה ולמען זכויותיה. זאת, בניסיון להסיק מסקנות על טיבו של המאבק הגלובלי נגד אפליה, ניצול והדרה. לא נותר אלא להמתין בסבלנות לתרגום הספר לעברית על מנת לאפשר את הנגשתו לקהל רחב יותר.
התרגום לעברית אמור להתמודד גם עם אחת מהשלכותיה של מלחמת עזה, כפי שכתב רון כחלילי ב"הארץ" (31.1). לדבריו, "השיח המזרחי הגיע למלחמה במצב לא טוב: קיצוני, כוחני, מתגרה ומתלהם; או בקיצור, ביביסטי. דוד אמסלם, מירי רגב, גלית דיסטל־אטבריאן, כולם מהדהדים את ה'תיאוריות' של אבישי בן חיים, מהנאמנים הבולטים של בנימין נתניהו, שנהפך למשפיען פוליטי, שני רק לעמית סגל. המאבק המזרחי הצודק והחשוב לשוויון שינה את עורו ונהפך למאבק שמרני, רווי שנאה, זולל ערבים (ושמאלנים), ובעיקר – נשאר נאמן למנהיג ההולך ומסתבך".
עוד בנושא: https://zoha.org.il/99220
