להלן נוסח המכתב הגלוי שפרסמה אחת הפעילות המרכזיות במחאת ההורים, יעל ברדה. פורסם ב-ynet.

ועדת טרכטנברג, שלום,

כאימא שצועדת שבועיים ברחבי ארץ רציתי לכתוב לכם, רגע לפני שאתם מתיישבים על השולחן הארוך הארוך ומנסים לעשות "שינויים פנימיים" בתקציב מבלי "לפרוץ את המסגרת". רציתי לומר לכם שטוב תעשו אם תאמרו לראש הממשלה שחייבים שינויים גדולים, שינויים במשטר הכלכלי ובסדר העדיפויות של ישראל ולא ספסרות בסעיפי תקציב חבויים.

הפגנת העגלות, ביום חמישי שעבר בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)

רציתי לספר לכם על הורים בישראל. אלו שראש ממשלת ישראל חושב שאפשר לענות להם בשינויים קוסמטיים. אלו שאומרים להם לחפש מקורות מימון בתקציב ומציעים להם דברים כמו לקצץ בקצבאות הילדים כדי להעביר לפעוטונים. או בעצם לקחת מהעניים.

ההורים בישראל הם כל אלו שלא גומרים את החודש מכיוון שאחרי השכירות והמשכנתא, גידול הילדים הוא כמו משכנתא שנייה. ההורים של היום מתחילים את החיים עם תינוק קטן בלי אף תמיכה או חוק חינוך חינם – כך שעלות פעוטון עד גיל שלוש היא 3,000 שקלים בממוצע בכל הארץ. לי באופן אישי אין את היכולת לשלם לפעוטון, ולכן כמעט בגיל שנה, הבת שלי עדיין איתי בבית, במשמרות בין סבתא לאחות, לבייביסיטר.

אנחנו שכבת אוכלוסייה מותשת מעול היומיום, מדאגות הפרנסה הקשות בגלל הפער הגדול בין השכר הנמוך ליוקר המחייה בישראל. אנחנו חיים בקרקס של זמן שבו אם אנחנו עובדים אנחנו גם לא גומרים את החודש וגם לא מספיקים להיות הורים. שוק עבודה אכזרי שאיננו מאפשר זמן או כסף כדי להיות הורים.

הדור הזה בישראל, בגילאי 25-40 שותק כבר הרבה זמן. למדנו, עבדנו וכרענו תחת נטל כלכלי הולך וגובר, איבדנו אמון בהנהגה הציבורית שלנו שהפנתה את כל משאבי המדינה לבעלי ההון במקום לתושביה. הייאוש שלנו העמיק כשממשלה אחרי ממשלה קברה את החוקים החברתיים בחוק ההסדרים ואיתם את הזכויות שלנו. ועוד סיפרה לנו שצריך כסף להון וצריך כסף לביטחון ולכן גם הפעם לא יהיה כסף לפעוטון.

שתקנו הרבה זמן. חשבנו שאנחנו לבד. התביישנו לספר כמה קשה, שאנחנו לא גומרים את החודש. אבל מצאנו את הקול שלנו. והוא חזק והוא ברור. קול של הורים. מכל המגזרים. חילונים דתיים יהודים ערבים. המון המון נשים וגברים.

בתוך המחאה הזאת, מצאנו לנו קול. קול שהתפרץ החוצה, התארגן בכל הארץ. מחיפה ועד באר שבע דרך אריאל והשרון. הבנו שאנחנו לא לבד. שזו לא גזירת גורל ושלא אנחנו אשמים במצב, אלא מדיניות כלכלית דורסנית שהונהגה על ידי כל ממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות. מדיניות שבה הכלכלה אינה משרתת את החברה, אלא החברה משרתת את הכלכלה שאינה חופשית, אלא שייכת לקומץ עשירים המגובים על ידי המדינה, שהתעשרו באמצעות המשאבים ששייכים לנו התושבים.

הקפאתם חוקים חברתיים

בעשרת הימים מאז שיצאו צעדות העגלות, משקיעים ראש הממשלה ופקידי האוצר משאבים הסברתיים רבים כדי להראות למה דווקא הדרישה לחוק חינוך חינם וחופשת לידה בת חצי שנה הן מוגזמות. על מיליארד שקל הוסיפו אפס. אולי טעות הקלדה, אולי עוד ספין של יוהרה. אחר כך, טענו שעלינו להראות מקורות מימון לדרישות שלנו. שנביא אנחנו מספרים אם אנחנו רוצים להיות רציניים. ואני שואלת אתכם – כשבעלי ההון רוצים כסף ממשלת ישראל, גם מהם מתבקשים להראות מאיפה יבוא הכסף? כשמערכת הביטחון מבקשת הגדלת תקציבים, גם אותם שואלים אם אפשר לקצץ מקצבאות החיילים? מה, אנחנו עובדים אצלכם? ראש הממשלה והאוצר עובדים בשביל התושבים בישראל – לא להיפך.

לא נסכים שיהפכו אותנו לפקידים או לנערי אוצר. ממילא המאפיוקרטיה שלכם מחביאה כספים בתוך כל מיני סעיפי תקציב חבויים. לא רק שמוכרים את נכסי המדינה של כולנו ומקפיאים לנו את החוקים החברתיים, גם מגלגלים עלינו את אחריות למצוא תקציבים רק בגלל שאנחנו רוצים לגדל ילדים.

טוב תעשה הוועדה אם תאמר לראש הממשלה שלערוך שינויי קוסמטיקה לתקציבים זה לא אפשרי וזה לא יספק את מאות אלפי הורים שהרגע גילו את קולם ואת כוחם הרב.