עם חשיפת "התיק הישראלי" של הדלפות ויקילקס דיווח באחרונה "הארץ", שיו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, אמר לדיפלומטים אמריקאים בשיחה סגורה כי ככלכלן הוא יודע שיהיו מתנחלים שיסכימו לעזוב תמורת פיצוי הוגן.
גם בלי להסתמך על דברי דיין אפשר לומר בוודאות שהוא צודק. גם קודמיו בראשות מועצת יש"ע, שאף לא אחד מהם, למיטב ידיעתי, לא היה בעל השכלה פורמלית בתחום הכלכלה, ידעו שיש קבוצה משמעותית מקרב המתנחלים שתסכים להעתיק את מקום מגוריה לתחומי הקו הירוק תמורת פיצוי סביר. על עובדה זאת אפשר ללמוד בראש וראשונה מכך שבשנים שלאחר הסכמי אוסלו, הלובי הפוליטי של המתנחלים בכנסת, בעידוד מועצת יש"ע, דאג פעם אחר פעם להוריד מסדר יומה של הכנסת כל יוזמת חקיקה שהתבססה על העיקרון של פינוי-פיצוי.
הניסיון האחרון לקדם יוזמה זו נעשה כאשר ראש הממשלה אהוד אולמרט מינה את חיים רמון לעמוד בראש ועדה שתפקידה לבדוק ולהמליץ לממשלה אם וכיצד ליזום חוק פינוי-פיצוי. מסקנתם של כותבי הדו"ח שהועבר לרמון היתה, שרבים מתושבי ההתנחלויות יסכימו להתפנות תמורת פיצוי נאות. למרבה האירוניה, היה זה לא אחר מאשר דני דיין, שתקף בספטמבר 2008 את מסקנות הדו"ח וטען שהן הוזמנו מראש והוטו פוליטית כדי לקדם סדר יום שכותבי הדו"ח השמאלנים מנסים לקדם.
הנקודה המרכזית בסיפור זה אינה הגמישות האידיאולוגית של דיין עצמו, שחזקה עליו שכמו רוב הפוליטיקאים אומר מאחורי דלתות סגורות דברים שונים מאלו שהוא אומר מול מיקרופונים. חשובה יותר העובדה שאלו הרואים עצמם כ"מנהיגי ההתיישבות", המייצגים כיום לא יותר משליש מאוכלוסיית המתנחלים (בעיקר בסקטור הדתי בהתנחלויות), לא נרתעים מלהחזיק כבני ערובה אלפי בני אדם שהיו מעוניינים לבנות חיים במקום אחר, כדי שלא לפגוע ב"מפעל ההתיישבות".
התנהלות זו מתרחשת בחסותן של ממשלות שמפחד תגובתה של הנהגת המתנחלים, הפקירו את אותם אזרחים פותים שביקשו להגשים את חלום ה"חמש דקות מכפר סבא", אך גילו כעבור שנים שהם חיים במרחק חמש שניות מהגיהנום של שכניהם הפלסטינים, שנהפך לעתים גם לזה שלהם. הגיעה העת להיפרד מהמושגים "מתנחלים אידיאולוגיים" ו"מתנחלי איכות חיים". המתנחלים אינם שונים מרוב הישראלים החיים ממערב לקו הירוק. שילוב של גורמים שונים הביא אותם להחלטה לעבור ולחיות במקומות שבהם הם חיים, ומן הסתם שילוב כזה או אחר מותיר אותם במקומות אלה גם כיום.
גם אלו ממתנחלי עזה שנחשבו הגרעין הקשה ושערב הפינוי בקיץ 2005 חתמו על שבועת אמונים שלא לקחת פיצויים, החלו יום לאחר הפינוי להיאבק על משבצות נדל"ן ותנאים משופרים. וכאשר המאבק הציבורי לא נחל לדעתם די הצלחה, הם פנו לבג"ץ שהגדיל באופן ניכר את הפיצויים שקיבלו.
חלפו הימים שבהם המתנחלים היו בגדר אוונגרד. רוב רובה של האוכלוסייה הישראלית בשטחים בחרה ובוחרת לחיות בהתנחלויות, מכיוון שלדעתה החיים בהתנחלויות טובים יותר – חומרית וחברתית – מאשר בהרבה מקומות אחרים בתוך ישראל. כל עוד ממשלות ישראל ימשיכו לדאוג שמציאות זו תתקיים, אוכלוסיית המתנחלים תמשיך מן הסתם לצמוח בקצב שנתי ממוצע, הגבוה פי שלושה מקצב גידול האוכלוסייה הישראלית בכללה.
