החזקתי נשק לפני גיל 10.
אפשר להגיד שגדלתי בצבא, או לפחות ברוחו. אבא שלי, שהיה קצין בקבע במהלך רוב ילדותי, היה לוקח אותי ואת אחותי הגדולה לסופי שבוע בבסיס. שם הייתי מחזיק נשק, נכנס לטנקים, ואוסף תרמילי כדורים מהרצפה. כילד קטן, אין דבר יותר מגניב מזה. מצד שני, גדלתי בלי סבא. מגיל צעיר מאוד, בכל שנה ביום הזיכרון, במקום להיות בטקס של הבית ספר הייתי הולך לקבר של סבא שלי, שנפל במלחמת יום כיפור. גדלתי עם התהילה של הצבא, וגם עם השכול שלו.
הסרבנים נוה שבתאי לוין, עינת גרליץ, אביתר רובין ושחר שורץ כפי שצולמו אתמול (ראשון) בכניסה לבקו"ם בתל השומר (צילום: מסרבות)
עם השנים התחלתי להיות יותר מודע, וללכת להפגנות נגד הכיבוש עם אימא שלי. כשהייתי בתיכון התחלנו ללכת לשייח' ג'ראח, שם פגשתי משפחות שעומדות לאבד את כל מה שיש להן, ואולי להיזרק לרחוב יחד עם כל ילדיהם, בגלל שעיריית ירושלים עובדת עם המתנחלים כדי לטהר אותה מפלסטינים. ראיתי גדר שמתנחלים בנו בתוך חצר בית של פלסטינים, ששוטרים שמרו עליה, ולא נתנו לאף אחד להיכנס – עד שתלשנו אותה בכוח מהאדמה. בשייח' עיכבו וחקרו אותי, רק בגלל שהרמתי דגל פלסטין. כמעט כל שבוע שם השוטרים חוטפים באלימות למפגינים דגלים.
למרות שגדלתי במשפחה צבאית מאוד, שהצבא בה היה פרה קדושה, ולמרות שבבית ספר תמיד היו אומרים לנו כמה החיילים הם גיבורים – אף פעם לא באמת רציתי להתגייס. חוסר הרצון הפך יותר ויותר ל"סירוב" להתגייס ככל שגדלתי ולמדתי מה באמת חיילים עושים. למדתי שישנה מערכת שלמה – צבאית, כלכלית ואידיאולוגית – שתפקידה לשמר את הכיבוש ואת דיכוי הפלסטינים.
השנה, בשמחת תורה, עשרות מתנחלים רעולי פנים יצאו לשטח במסאפר יטא, השליכו אבנים לעבר התושבים הפלסטינים, על בתיהם, ועל ילדיהם. שמשות של מכוניות נופצו, אנשים נפצעו, כולל ילד בן שלוש שנפגע בראש מאבן שזרק מתנחל. האירוע הזה לא בא משום מקום, הוא היה עוד יום במציאות האלימה שבה חיים תושבי מסאפר יטא – בה התקפות של מתנחלים הם עניין יום-יומי.
אבל איפה הצבא בסיפור הזה? זה שאני אמור להתגייס אליו. איפה החיילים הגיבורים שאנחנו שומעים עליהם כל הזמן? המציאות היא שכמעט בכל מקרה של אלימות מתנחלים, הצבא, במקרה הטוב לא עושה כלום, ובמקרה הרע מאפשר, תומך, ואף מספק נשק ותמיכה למתנחלים. זה הכיבוש – האלימות הזו היא לא באג, אלא פיצ׳ר.
למדינה, לצבא, ולמתנחלים יש את אותה מטרה – במסאפר יטא ובשאר השטחים הפלסטינים הכבושים – יצירת רצפים טריטוריאליים בשליטה ישראלית מלאה שחותכים את הגדה. המוטיבציה הזו – של השליטה הטריטוריאלית והרחקת הפלסטינים – היא שמובילה לטרנספר הגדול ביותר מאז 67 שמתרחש עכשיו במסאפר יטא. הצבא והמתנחלים הם שותפים שווים בפרויקט הזה.
הכיבוש ודיכוי הפלסטינים קשורים באופן הדוק לקפיטליזם הישראלי ולשלטון ההון. הכיבוש הוא מכשיר רווחי עבור ההון הישראלי. חברות נשק ישראליות מכניסות מיליוני שקלים ממכירת נשק למשטרים חשוכים כמו תימן ואיחוד האמירויות. נשק שנמכר אחרי שנוסה בעזה ובשטחים – ומשווק על בסיס הסבל, העוני והמוות שהוא יצר.
הכיבוש הוא מקור לרווח גם בעוד צורה – ככלי לניצול העובדים הפלסטינים. תאגידים ובעלי הון ישראלים מעסיקים פלסטינים בשטחים ובתוך ישראל בתנאי ניצול קשים, בשעות עבודה ארוכות ובשכר רעב, ולעובדים הפלסטינים אין הרבה איך להתגונן. וכך בעלי ההון מרוויחים עוד על גבי דיכוי העם הפלסטיני.
הנראטיב שהמדינה דוחפת לנו דרך מערכת החינוך מייצג תפיסה קולוניאליסטית וצרה מאוד של ההיסטוריה והמציאות של מדינת ישראל. היא מלמדת אותנו על איך שבנינו מדינה בזכות חלוצים גיבורים, מבלי לדבר על מה ומי היו פה לפני. היא מלמדת אותנו על הערים והישובים שבנינו, אבל לא על איך שקנינו אדמות של פלסטינים מתחת לרגליים שלהם וגירשנו אותם מהן. היא מאחדת בצורה שקרית את האינטרסים שלנו, האזרחים היהודים, עם בעלי ההון במקום עם הפלסטינים. היא מנסה לגרום לנו לחשוב שהכיבוש משתלם לנו, העובדים היהודים, כדי לחסל כל סיכוי של סולידריות אמיתית עם הפלסטינים וסיום הכיבוש – מה שיפגע להם בכיס.
אנחנו חיים במדינה שמצד אחד קוראת לעצמה נאורה וליברלית, ו"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ומצד שני משליטה שלטון אפרטהייד רצחני ומבצעת פשעי מלחמה בצורה שיטתית. מדינת ישראל מיישמת מדיניות יומיומית של הריסת בתים של פלסטינים, הרג של חפים מפשע, הרג עיתונאים, פריצות לבתים, מאסרים המוניים, מעצרי ילדים, ענישה קולקטיבית, הקמת התנחלויות, הטלת מצור על עזה ועוד ועוד. המדינה הזו מנצלת את הכאב שלנו, על כל האנשים שאהבנו שמתו בגלל המציאות האכזרית הזאת, כדי לייצר עוד תעמולה.
כבני אדם אנחנו מוכרחים להתנגד למציאות הזאת. כבני אדם חובה עלינו לסרב להריסות בתים, למעצרי ילדים ולמציאות הדורסנית בה חיים הפלסטינים, כבני אדם חובה עלינו אנחנו לתקן את עוולות העבר של הכיבוש והנכבה. כעובדים, חובה עלינו להראות סולידריות ושותפות עם העובדים הפלסטינים, ולהילחם בבעלי ההון שמרוויחים על גבי כולנו.
כמלש״בים ההזמנות שלנו היא לא רק ״לשרת״ את המדינה ואת הצבא. זו ההזדמנות שלנו לשרת את המאבק למען צדק, שלום, שוויון, וחופש. כמלש״בים, בין אם דרך קב״ן, ועדת מצפון או כלא, אנחנו מסרבים להתגייס לצבא הכיבוש. חובה עלינו להילחם למען עתיד טוב יותר. זה לא יהיה קל. אנחנו הולכים כנגד כוחות חזקים מאוד. אבל בכל מקום שבו יש דיכוי, יש גם אחווה וסולידריות, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו.
נוה שבתאי לוין
עוד בנושא: https://zoha.org.il/115185
