ריאיון עם פעיל בארגון גישה תושב רצועת עזה: המשבר איננו אסון טבע

כשני מיליון תושבי רצועת עזה כלואים בפועל בשטח צר, בצפיפות האוכלוסין אולי הגבוהה ביותר בעולם כולו. לפי הדוח השנתי של ארגון "גישה", ב-2017 הותרו בממוצע לחודש 5,963 יציאות של פלסטינים במעבר ארז. לצורך השוואה, בשנת 2000, לפני הטלת המצור, נרשמה מדי חודש במעבר ארז יציאתם של למעלה מחצי מיליון עזתים (פי 84).

2018-02-12_195404

שוחחתי עם מוחמד עזיזה (36), תושב העיר דיר אלבלח שבמרכז רצועת עזה. עזיזה עובד בארגון "גישה" ועוקב מתוך עזה על מדיניות הכניסה לרצועה והיציאה ממנה. "עזה תחת מצור למעלה מ-10 שנים. המצור גורר בעקבותיו משבר חריף. מאז שמצרים סגרה את גבולותיה עם הרצועה, ב-2012, המצב החמיר", סיפר. "המלחמה הנוראה ב-2014 דרדרה את המצב עוד יותר. בתים ומפעלים נהרסו. עזה לא השתקמה מאז. מרבית העזתים לא עובדים ולא מתפרנסים, והמצב גוזר על מאות אלפי משקי בית לחיות בעוני ובחוסר אונים".

דו"ח של האו"ם קבע לאחרונה (6.2) כי דלק החירום למתקנים חיוניים בעזה עתיד לאזול תוך ימים בודדים. עמירה הס ("הארץ", 7.2) חשפה כי מערכת הבריאות ברצועת עזה קורסת, ו-40% מהתרופות אזלו כמעט לחלוטין. הרמטכ"ל גדי איזנקוט הזהיר את שרי הממשלה מקריסת הרצועה בעקבות המשבר (4.2), ואילו שר הביטחון ליברמן השיב (5.2) כי "אין שום משבר הומניטרי ברצועת עזה, גם אם ישנו מצב כלכלי לא פשוט". אך נוכח חילופי ההאשמות בין בכירי מערכת הביטחון לבכירי הממשלה האמונה עליה, חשוב לזכור כי המשבר ההומניטרי בעזה איננו אסון טבע, כי אם תוצר של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים, ועזה בפרט.

לפיכך, השאלה החשובה בהקשר זה איננה רק לגבי היקפיו של המשבר ההומניטרי בעזה. יש להבין כיצד מנצלת ישראל את המשבר בעזה ומחריפה אותו כדי לבצר את אחיזתה בתושבי עזה המוחזקים כשבויים.

"אני עוקב אחרי תקשורת בכל העולם, והתקשורת המדווחת יותר מכולם על המשבר בעזה היא זו הישראלית. ולמה? מפני שישראל יודעת שהיא אחראית למשבר הזה, ולא משנה כמה היא תכחיש", הסביר לי עזיזה בשיחתנו. "השליטה הישראלית היא טוטאלית: על מספר היוצאים והנכנסים, כמות חומרי הבנייה, החשמל, המים, הדלק. הכול. וישראל מנצלת את סמכויותיה כדי להדק את החבל מסביב לצווארנו ולהפעיל לחץ פוליטי על עזה".

הגטואיזציה של עזה מחריפה; התלות של העזתים בארגוני הסיוע הבינלאומיים מתעצמת; המצור מתהדק; פלישות הצבא אינן פוסקות וכוללות מעצרים, התעמרות בדייגים, תקיפות אוויריות. נזקי המלחמה האחרונה, שמאז נסתיימה חלפו יותר משלוש שנים וחצי, טרם שוקמו. יתר על כן, גוברים הקולות הקובעים שהעימות הבא "בלתי נמנע".

עזיזה אינו חוסך ביקורת גם מההנהגה הפוליטית של הפלסטינים בעזה ובגדה: "הצרה היא שכל הארגונים הפוליטיים בצד שלנו המעורבים במצב הזה אינם מסתכלים על המצב בעזה כמשבר הומניטרי הפוגע בבני אדם, אלא כמשחק פוליטי כוחני בינם לבין ישראל וגם בינם לבין עצמם.

"דוגמא לכך הסכסוך הפנימי בין הרשות הפלסטינית לבין הנהגת חמאס בעזה לגבי המשכורות ואספקת החשמל. הם לא מסתכלים עלינו, האנשים הזקוקים לאשפוז בבתי החולים או לצאת ולהיכנס בשערי הגבול על מנת להתפרנס. הסכסוכים הפוליטיים הללו מותירים אותנו חסרי כול".

ממשלת ישראל, הבורחת מאחריותה למשבר, החליטה בשבוע שעבר (9.2) בדיון ביטחוני דחוף, כי לא תגייס סיוע עבור עזה. אך מתוך חשש מההשלכות, החליטה במקביל שתאפשר לכל גורם להעביר ציוד ותרופות. ההחלטה הדופרצופית מלמדת עולה בקנה אחד עם התעקשות ממשלת נתניהו לפעול בנחישות נגד הקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית, ירושלים המזרחית ורצועת עזה.

יתר על כן, משנת הימין הסיפוחיסטי הישראלי מבוססת על טיפוח קונצנזוס השולל מהפלסטינים עצמאות. רעיון "האוטונומיה" הפלסטינית המזויפת בגדה המערבית (ה"מדינה מינוס" של נתניהו) מושתת על הפרדה מוחלטת בין רצועת עזה לבין הגדה וירושלים: לאחרונות ישראל "המספחת" מחויבת (לא לזכויות פוליטיות מלאות), אך לראשונה לא ולא. שלילת הזכויות הפוליטיות מהפלסטינים באה לידי ביטוי ביתר שאת בהורדה מהפרק של השאלה הפוליטית של עזה והפיכתה לשאלה הומניטרית ותו לא. אפשר לראות כביטוי לכך את הצהרתו של ג'ייסון גרינבלט, שליח טראמפ למזרח התיכון, בשבוע שעבר (8.2) בחשבון הטוויטר שלו: "סיום התמיכה בחמאס והתמקדות בסיוע הומניטרי ובשיקום, יובילו לסיום הסבל של תושבי הרצועה". הניסיונות לבטל את הלגיטימיות של ההנהגה הפלסטינית ובתוך כך להוריד מעל סדר היום את הדרישות הפוליטיות של העם הפלסטיני הולכים יד ביד עם הסיפוח הזוחל שמקדמת ממשלת ישראל.

במל"ל (המועצה לביטחון לאומי) שוקדים על תכנית להקלת המשבר בעזה, שבמקביל תהא מקובלת על חברי הקבינט בניסיונם לרצות את בוחריהם הימנים. מאז המלחמה ב-2014 מצהירים דוברים רשמיים של מערכת הביטחון בריש גלי על הצורך והאינטרס הישראלי לשקם את רצועת עזה.

אך כל תכנית כזו, אם בכלל תעוצב ותמומן, אין בה כדי לפתור את המצוקה הבסיסית ביותר של תושבי עזה – הסבל הגובר והתלות העמוקה בכובש הישראלי המונע מהפלסטינים את יישום זכויותיהם האזרחיות, הפוליטיות והלאומיות.

יוסף לאור

הריאיון התפרסם בגיליון "זו הדרך" האחרון