מאז ה-8 ביולי – היום בו פתחה הממשלה במתקפה הצבאית על רצועת עזה – מתמלאים שידורי הטלוויזיה בדיווחים קשים: תושבים פלסטינים הנמלטים מאימת ההפצצות ברצועת עזה, ידיעות על משפחות שלמות שנמחו במחי פצצה שהוטלה ממטוס, תמונות של ילדים מבועתים ושל הוריהם המודאגים. בעת כתיבת הידיעה פורסם על אודות 150 הרוגים פלסטינים, רבע מתוכם ילדים. במקביל, מספר ישראלים נפגעו מירי הרקטות, ורבים סובלים במציאות של אזעקות ומקלטים.
להחלטה של ממשלת נתניהו-ליברמן-בנט-לפיד להפציץ את האזור הצפוף ביותר במזרח התיכון, יש השלכות קטלניות נפשעות אשר היו ברורות מראש. גם השלכות המתקפה על תושבי דרום הארץ ומרכזה דומות למה שאירע בשני סבבי התוקפנות הקודמים ("מבצע עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008, ו"מבצע עמוד ענן" בנובמבר 2012).
שרי הממשלה – ובראשם בנימין נתניהו – אחראים למחיר הדמים שהמתקפה גובה מהפלסטינים בעזה, וגם למחיר הרס שגרת החיים של המוני אזרחים בישראל. אכן, אין לצפות ליותר מממשלה ימנית ששריה הקיצוניים הובילו בשבועות האחרונים מערכה מתוזמרת ומודעת של הסתה גזענית. אם פיותיהם התרגלו להתיר את הדם, מה הפלא שידיהם מורמות בלי קושי בהצבעה כדי לאשר את הקזת הדם?
אותם שרים וחברי כנסת אשר גינו והביעו זעזוע כשנודע דבר חטיפתו ורציחתו של הנער הפלסטיני בן ה-16 משועפאט, מוחמד אבו-חדיר, לא היססו כלל לפתוח בהפצצות. הרי כבר ביום הראשון למתקפה נודע על 11 ילדים פלסטינים שנהרגו, על 11 מוחמד אבו-חדירים וספים. במה נבדל הנער משועפאט מ-11 הילדים בעזה? בכך שהראשון נרצח בידי שישה צעירים מוסתים מבית-שמש ומירושלים, והאחרונים מתו מכוח החלטה שנתקבלה בקבינט בידי שרים בחליפות? בכך שהראשון נשרף חי לאחר ששפכו עליו דלק, ואת האחרונים הרגו בפצצה משוכללת?
אלפי פצצות שהוטלו על רצועת עזה תורצו בנימוקי ביטחון, אך הסיבות להן פוליטיות במובהק. תשעת חודשי המשא-ומתן בין ישראל לבין אש"ף – שהסתיימו בקריסת השיחות, עקב סירובה של הממשלה לעמוד בהתחייבותה לשחרר אסירים פלסטינים ועקב המשך הבנייה בהתנחלויות – יצרו מציאות לא נוחה עבור נתניהו. חטיפת שלושת הצעירים שימשה עילה למבצע צבאי רחב היקף בגדה, אשר גדל לכדי מלחמה מהאוויר, מהים ומהיבשה ברצועת עזה. כל אלה אפשרו לנתניהו לארגן את סדר היום הפוליטי בצורה נוחה מבחינתו. הגיבוי הבינלאומי שמעניקה ארה"ב למתקפה הישראלית מסייע להרחיק מנתניהו שאלות קשות שהופנו אליו בעולם: מדוע הכשילה ישראל את השיחות? מדוע אינה מאמצת את החלטות האו"ם? מדוע אין היא מכירה בממשלת ההסכמה הלאומית הפלסטינית, שכל העולם כבר הכיר בה?
הממשלה, בגיבוי אחדים מחברי הכנסת של מפלגות המגדירות עצמן יוניות, מטפחת את האשליה, כאילו במתקפה צבאית ניתן להבטיח את ביטחונם ועתידם של אזרחי ישראל. ניסיון המערכות הקודמות בעזה מלמד, שרק בהידברות עם ההנהגה בעזה ניתן להשיג הפסקת אש ולהבטיח רגיעה לתושבי הדרום. אולם גם רגיעה כזו תהיה זמנית, כל עוד לא תאמץ ממשלת ישראל מדיניות של שלום צודק, סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה ירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל.
