עדות: מחשבות ממרחק 15 שניות מחדר מוגן

מזה יותר מעשור, משפחתי ואני יחד עם כל תושבי יישובי עוטף עזה, חיים במציאות הזויה ובלתי נתפסת: מציאות בה אנו נדרשים להיות במרחק של 15 שניות מחדר מוגן. מציאות זו פוגעת באפשרות לנהל חיים נורמאליים ושפויים, במדינה שהבטיחו לנו שתהיה נורמאלית ושפויה.

האנשים עייפים מהמציאות הקשה, המרגיזה, והכואבת הזו. הם הופכים יותר עצבניים, פחות סובלניים, ונמאס להם ממה שקורה. איך אפשר לנהל חיים נורמאליים, אם אי אפשר לישון בלילה? מדי לילה, נוצרת "תחרות" בין הקסאמים והגראדים לבין הפצצות חיל האוויר וגיחות הטנקים, הנמצאים רק מרחק קטן מהבית, והם כולם "מתחרים": מי יצליח יותר להפריע לך לישון.

2014-07-13_195628

פגיעה של טיל שנורה מעזה לעבר אחד מקיבוצי הדרום (צילום: אקטיבסטילס)

 

כל החלטה פשוטה, דוגמת האם לצאת מהבית, הופכת למשחק של רולטה רוסית. נוכח זאת, אין פלא שהאנשים הופכים ליותר קיצוניים, דורשים פתרונות מהירים ומוחלטים, ובכלל זה "פתרון צבאי".

אבל המחשבה מנקרת בראש ללא הפסקה: ממש מולי, מעבר לגדר הגבול, למעלה ממיליון בני אדם סובלים מבעיו דומות לבעיות מהן אני סובל. אולם להבדיל ממניף להם אין ממ"ד, אין "כיפת ברזל", ואין התראות של "צבע אדום". מצבם הכלכלי ירוד, והם חיים בסגר, חנוקים מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית.

האם החברה בישראל קשובה לסבלם? נראה, כי כל עוד הממשלה מכה בתופי המלחמה, והתותחים משמיעים את צלילי המוות והחורבן, חלק גדול מהציבור בישראל מוכן לתת גיבוי להמשך ההרפתקה הצבאית המיותרת הזו. אולפני הטלוויזיה מתחרים ביניהם מי מזמין את הפרשנים הלוחמניים ביותר וצמאי הדם ביותר. מבצע "צוק איתן" הפך לקרנבל של כתבים צבאיים, אשר ממלאים את מסכי הטלוויזיה במלל מלא פאתוס, ונשמעים קצת כמו שדרני המונדיאל.

רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2, נותן לנו שיעור לדוגמא איך בכוחם של אמצעי התקשורת להוביל תהליכי הקצנה ומיליטריזציה של החברה האזרחית, במטרה להפוך אותה לצייתנית.

כמעט אף אחד לא שואל את השאלות הנכונות: מה יקרה אחרי המבצע? האם יהיו עוד כמה חודשים של שקט ליישובי הדרום, עד הסיבוב הבא? ואחרי כל ההרס, החורבן, הפגיעות ברכוש ובנפש, איך אפשר יהיה לקיים תהליך של פיוס בין שני העמים, שיתבסס על צדק ועל הכרה הדדית? מתי תקום ממשלה בישראל אשר תשנה את סדר העדיפויות, ותנסה לפלס לעצמה דרך לשלום ולא למלחמה? מתי תקום ממשלה בישראל אשר תתנגד בתוקף לתכתיבים ולרצונות של הממסד הצבאי?

כמעט שתיים בלילה, וקירות הבית רועדים. הדלת כמעט יוצאת ממקומה. חיל אוויר תוקף באכזריות את שכניי מעבר לגדר. הרס, סבל והרג מיותר מתפשטים בסביבה. האלימות מביאה לאלימות. ההרג יוביל לרגשות שנאה ולרצון בנקמה. אזרחים חפים מפשע משני צדי הגבול סובלים את ההשלכות של מדיניות אטומה וממשלה קיצונית.

ובטלוויזיה – "ציקיטו" רומרו, שוערה של נבחרת ארגנטינה עוצר פנדל אחר פנדל. ארגנטינה עלתה לגמר המונדיאל. חיוך מריר ועצוב מופיע על פניי.

פדרו גולדפרב

קיבוץ ניר יצחק

 

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"