"הסיפור של תושבי עזה תופס כעת את המקום הראשון בתקשורת העולמית. כך עובדת תקשורת יומית. רק בישראל תקועים כביכול בזמן – ב-7 באוקטובר" – כך ציין השבוע חוקר התקשורת פרופ' ז'רום בורדון מאוניברסיטת תל-אביב, בריאיון ל'זו הדרך'.
כיצד מסקרת התקשורת המערבית את המלחמה בעזה? מה ההבדל בינה לבין זו הישראלית?
אני עוקב אחרי התקשורת בארבע מדינות מערביות: ארצות-הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה. מובן שאין זו כל התקשורת המערבית, וחשוב גם לעמוד על ההבדלים החשובים בין המדינות. עם זאת, יש פער קיצוני בין מה שמוצג בתקשורת במדינות אלה לבין מה שמוצג בתקשורת הישראלית. זה פער שלא היה כמוהו באף לא אחד מסבבי הלחימה הקודמים בעזה, וגם לא באינתיפאדה השנייה. בשיח התקשורתי בישראל, הטראומה של 7 באוקטובר כמעט מוחקת את הסבל של האזרחים הפלסטינים בעזה.
בכל אמצעי התקשורת המרכזיים במדינות בהן אני עוסק יש כתבות ארוכות על עזה ועל השפעת ההפצצות הישראליות על האוכלוסייה האזרחית. זה נכון גם בתקשורת הציבורית בגרמניה, שהיא באופן כללי פרו-ישראלית.
בצד זאת יש גם סיקור של הפגיעה בישראלים, כך שלא מדובר בכלי תקשורת חד-צדדיים. ההבדל נעוץ בכך, שבתקשורת הישראלית קשה למצוא תיאור כלשהו של מה שקורה בעזה, או אפילו בגדה המערבית. במובן מסוים, זו אינה בעיה חדשה, כי תמיד הייתה לתקשורת בישראל בעיה לראות את הפלסטינים. אבל מאז 7 באוקטובר חלה הקצנה שלא ראיתי דוגמתה. אפילו בפודקאסט של עיתון "הארץ", בראיון עם עמירה הס שניסתה לדבר על מה שמתרחש בעזה, התעקש המראיין כל הזמן להחזיר אותה למה שקרה ב-7 באוקטובר. הוא לא הצליח שלא להגיד: "רגע, אבל מה איתנו? גם אנחנו סובלים!".
כיצד השתנה הסיקור התקשורתי בעולם מאז 7 באוקטובר?
התקשורת המערבית עסקה רבות ב-7 באוקטובר. כל ערוצי התקשורת המרכזיים דיווחו על הטבח, על העינויים ועל כל מה שעשה חמאס. מלבד כמה ערוצים שוליים של שמאל רדיקלי, אין הכחשה של הטבח. גם החטופים זוכים בסיקור כסיפור אנושי מרגש. זה היה מאוד מרכזי בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר, ועדיין קיים במיוחד בסיפורים של שחרור. לדוגמא, השבוע התפרסמה ב"לה מונד" הצרפתי כתבה ארוכה על משפחות החטופים על רקע החזרה ללחימה. כתב העיתון דיווח מההפגנה בכיכר המוזיאון בתל אביב. הסבל של הישראלים בא לידי ביטוי בתקשורת המערבית, אבל זה מעט יחסית לתקשורת הישראלית עצמה.
מטבע הדברים, הסיפור של תושבי עזה תופס כעת את המקום הראשון. כך עובדת תקשורת יומית. רק בישראל תקועים כביכול ב-7 באוקטובר, בעוד שבעולם הסיקור ממשיך. בכל הערוצים משדרים את התמונות של ההרס בעזה. יום אחרי יום מדווחים על מאות פלסטינים הרוגים, ובסך הכל מעל 10,000. אין זה חשוב אם החמאס מגזים מעט או הרבה, בכל מקרה מדובר באלפים רבים. בתקשורת הישראלית יש ערפל מוחלט סביב מספר הלוחמים או המחבלים בקרב ההרוגים, אך בעולם יודעים שההרוגים ברובם נשים וילדים.
האם ניתן להצביע על הבדלים בסיקור בין מדינות שונות?
קיים פער ידוע בין התקשורת האמריקאית לתקשורת האירופית. התקשורת האמריקאית קרובה יותר לנקודת המבט הישראלית – כולל ה"ניו יורק טיימס", שבישראל אוהבים להאשים אותו בפרו-פלסטיניות. בסך הכל הוא עיתון מאוזן, שבהחלט נותן במה לנקודת המבט הישראלית. בתקשורת האמריקאית יש הזדהות עם ישראל במידה שלא קיימת בשום מקום אחר בעולם. מתפרסמים בה ראיונות רבים עם גורמים ישראליים, ולרוב היחס הוא ידידותי כלפי הגורמים הישראלים. לא פלא שנתניהו אוהב להתראיין באמריקה – גם בגלל היחס גם בגלל החשיבות האסטרטגית של ארה׳׳ב עבור ישראל.
ככלל, אירופה מוכנה יותר לקבל את הפרספקטיבה הפלסטינית, עם הבדלים בין מדינות ביבשת. בריטניה ושוודיה הן הפרו-פלסטיניות ביותר. האהדה לישראל בולטת יותר בתקשורת הגרמנית. זה קשור כמובן להיסטוריה ולפוליטיקה הגרמנית. התקשורת המיינסטרימית – כמו הערוץ הציבורי ARD או העיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", שהוא עיתון מכובד המבטא עמדות ימין מתונות – היא בסך הכל פרו-ישראלית. דוגמא אחת לכך: הערוץ ARD מכנה את הר הבית "טמפלברג", כלומר הר המקדש. גרמניה היא הארץ היחידה באירופה שבה ראיתי ערוץ מרכזי שמכנה את המקום הזה כפי שישראל מכנה אותו. בתקשורת בשאר הארצות מכנים אותו בדרך כלל "מתחם אלאקצא" או "רחבת המסגדים". זו כמובן רק דוגמא אחת להזדהות עם ישראל.
האם התמונה ברשתות החברתיות שונה מהתמונה שעולה מהתקשורת הכתובה?
אני לא מומחה לכל הרשתות החברתיות. זה תחום גדול מאוד ולכן קשה להכליל. אצטט כמה נתונים שפורסמו בשבועון הבריטי "אקונומיסט". ב-2 בנובמבר הוא פרסם מחקר שנערך על בסיס ביג-דאטה בכמה פלטפורמות. מהנתונים עולה שאינסטגרם היא רשת יותר פרו-פלסטינית. 48% מהפוסטים בנושא המלחמה היו פרו-פלסטיניים, ו-31% – פרו-ישראליים. בטוויטר (כיום "איקס"), 33% מהפוסטים היו פרו-פלסטיניים, ו-17% פרו-ישראליים. ישנה תמיכה רבה יותר בפלסטינים, אך לא באופן גורף. התמונה של תמיכה גורפת בפלסטינים ברשתות החברתיות, אותה מרבים לצייר בישראל, בין אם מתוך דאגה או פרנויה – אינני רוצה להיכנס לפסיכולוגיה הישראלית – אינה מדויקת. המציאות מורכבת יותר.
חשוב לציין כי אין לנו סטטיסטיקה לגבי הפוסטים בפייסבוק. זו פלטפורמה שמשתמשיה יחסית מבוגרים יותר. גיל הוא משתנה משמעותי – הצעירים במערב הם יותר פרו-פלסטינים. קשה לדעת אם יישארו כאלה כשיזדקנו, אבל באירופה ובארה"ב המגמה כיום ברורה. כמו כן, הנתונים ב"אקונומיסט" נאספו בסוף באוקטובר, ודברים משתנים. הניחוש שלי הוא שמאז הפך הסנטימנט יותר פרו-פלסטיני.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/124678/
