הצבא הישראלי, בברכתו של שר הביטחון אהוד ברק, סימן את סופה של תקופה הרגיעה המוסכמת (התהדיה) בין ישראל לשלטון החמאס בעזה: ב-4 בנובמבר (היום בו נבחר ברק אובאמה לנשיאות ארה"ב) פלשו יחידות צבא לרצועה, באזור הסמוך למחנה הפליטים אל בורייג', הרגו ששה פלסטינים פצעו עוד כמה פלסטינים. בעקבות אותה פלישה מתגרה, נורו מהרצועה לעבר ישובים בעוטף עזה, לרבות שדרות ואשקלון, פגזים ורקטות. ירי זה סיפק את התירוץ הדרוש לצה"ל, כדי להשתמש בארסנל הציוד הצבאי שלו נגד תושבי הרצועה, וכדי להגביר את ההכנות לפלישה צבאית רחבה לרצועת עזה.
אין זו הפעם הראשונה, שהצבא הישראלי מפר הסכמות עם הצד השני, במטרה לשרת מטרות פוליטיות של הממסד הישראלי. וכמו בפעמים אחרות, שיקול חשוב בהחרפת המתיחות הצבאית, על חשבון האזרחים הישראלים והפלסטינים, הוא למנוע התקדמות להסדר מדיני צודק ויציב, ולשמר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
שיקול אחר הוא השיקול הפנימי: הפצצת הכור הגרעיני בעירק, למשל, בוצעה בידי ממשלת בגין לפני הבחירות לכנסת, ואכן העניקה לליכוד ניצחון רב רושם. ממשלת אולמרט-ברק-לבני כיוונה גם היא להפצצת כור גרעיני, והפעם באירן. אך תוכנית הרפתקנית זו לא יצאה אל הפועל בשל הקשיים הפנימיים של ממשל בוש לארגן מלחמה נוספת לשתיים שארה"ב כבר מעורבת בהן בעירק ובאפגניסטן.
במצב דברים זה, פעולה צבאית רחבה ברצועת עזה תהיה בגדר "אירן לעניים": למרות שלא יוכלו להדביק לה את הזוהר של מטוסים המרחיקים טוס ומפציצים את אירן, היא בכל זאת אמורה לשטוף את הארץ בגל ביטחוניסטי-פטריוטי, האמור לשרת את "מר ביטחון" ברק, כמו גם את ציפי לבני, שתוסיף לרקורד שלה, הכולל תמיכה במלחמת לבנון השנייה, גם פעולה צבאית נגד חמאס. וכך תוכל לבני להשיג את "איזון קדוש" בין ניהול שיחות עם אבו-מאזן לבין שימוש בכוח צבאי לצורך תכתיב מדיני.
לשלל השיקולים האלה יש להוסיף את החשש של הממסד הצבאי-פוליטי בישראל מההחלטות שצפוי לקבל ממשל אובאמה, שיחל לפעול במחצית ינואר.
לפי פרסומים שונים, הצוות של הנשיא הנבחר אובאמה מגבש תוכנית, לפיה הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני יתבסס על קווי ה-4 ביוני 1967, עם תיקונים קלים, כלומר, על פינוי כל השטחים הכבושים פרט לחילופי שטחים מוסכמים; תשלום פיצוי לפלסטינים במקום מימוש זכות השיבה; שתי בירות בירושלים; המדינה הפלסטינית שתקום תהיה מפורזת; הצבת כוח בינלאומי לשמירת השלום.
לפי אמיר אורן ("הארץ", 23.11), התכלית של הצהרה נשיאותית ברוח התוכנית שפורטה לעיל היא למנוע את הכאוס שעלול להשתרר בקרב הפלסטינים, כאשר אבו-מאזן ישלים את כהונתו ולא ייבחר נשיא פלסטיני במקומו; ולשכנע את חמאס להצטרף בדרך כלשהי לתהליך המדיני .
הערכות אלה (שעוד צריך לראות אם יתממשו), מדאיגות את הממסד הצבאי-פוליטי הישראלי, שאינו מקבל את העקרון של החזרה לקווי ה-4 ביוני 1967 ושל שתי בירות בירושלים. אמנם ראש הממשלה הפורש אולמרט השמיע לאחרונה כמה דיבורים ברוח זו, אך כל המפלגות הגדולות מצטיידות לקראת הבחירות לא ביוני שלום, אלא דווקא בנצים קיצוניים: מופז בקדימה; יעלון ובני בגין בליכוד; ברק בעבודה; ואילו ליברמן הוסיף לרשימתו את הנץ עוזי לנדאו.
מערכת הבחירות לכנסת תעסוק, יש להניח, בהשלכות המשבר הכלכלי ובדרכים להיחלץ ממנו. אך זו תהיה בו בזמן מערכה פוליטית על הכיוון של הממשלה הבאה בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתוכניות המלחמה באירן ובסוריה. חיוני לנצל את מערכת הבחירות הקרובה לחשיפה של האינטרסים הפוליטיים והמפלגתיים העומדים מאחורי מחריפי המתיחות ומלבי העימותים הצבאיים, ולהוקיעם.
מלחמות קטנות, ובמיוחד גדולות, הן אסון לעמים, אך מקור לרווחים נאים לחברות נשק, נפט וציוד אלקטרוני.
