חבר פלסטיני שלח לי סרטון וידאו בו מצטט איש שמאל אמריקאי בהתלהבות קטע מספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות". הספר פורסם בעברית בהוצאת בבל, 2006. "מקוללים עלי אדמות" ראה אור בפריס בנובמבר 1961, בעיצומה של מלחמת אלג'יריה. הספר, עם הקדמה מאת ז'אן-פול סארטר, נאסר להפצה בצרפת והודפס בחשאי. לדברי אותו איש שמאל, "ספרו של פאנון כאילו נכתב היום על תנועת ההתנגדות הפלסטינית בעזה הנלחמת נגד הכיבוש הישראלי".
על מרד ספונטני המוני
גילוי נאות – פרנץ פאנון, הפילוסוף יליד האי מרטיניק, היה אחד מגיבורי נעורי: מהפכן מסוג אחר, שדחה את המרקסיזם הדוגמטי ואת הציפייה למהפכת הפועלים במדינות המערב התעשייתיות. פאנון דיבר בשבחה של האלימות כאקט משחרר במאבק האנטי-קולוניאלי של עמי העולם השלישי. אלא שדם רב זרם באלג'יריה וברוב מדינות אפריקה ואסיה שזכו בעצמאות מאז ימיו של פאנון. האלימות נתגלתה כחרב פיפיות: לאחר השגת העצמאות, ניצלו אותה השליטים החדשים כאמצעי דיכוי נגד עמיהם.
המסקנה היא שמרד ספונטני אלים של ההמונים עצמם, ללא הנהגה, ללא השקפת עולם אוניברסלית וללא תפיסה של "טוב כללי" הנגזרת ממנה, מועד לפורענות. זאת מלמדת, כאמור, אחריתם המרה של רבים מהמאבקים לשחרור לאומי במדינות אפריקה ואסיה.
מרד ספונטני אלים של הילידים נגד הכובש הזר הוא חירות שלילית בלבד: ברירת מחדל, מפלט ומחאה נגד העולם. אכן, טמונה במרד של הילידים איזו אמירה על עולם אחר בעל ערך נעלה יותר, שראוי להקריב את עצמך למענו. האדם המורד מאמין שימצא את מקומו בעולם זה ויזכה בהכרה ובהערכה. כפי מסביר אלבר קאמי, המרד האלים למען הקמתו של עולם אחר חורג מתחומו של היחיד. אולם בטרם מומש, אותו עולם אידיאלי הוא עדיין רק אידיאה שלמען הגשמתה מוכן המורד להרוג ולהיהרג.
לעומת זאת, מאבקי השחרור הלאומי במדינות אמריקה הלטינית במאה ה-19 לא היו מאבק אלים לסילוקו של הכובש הספרדי, כשלילה בלבד. בד בבד נוצרה במהלכם לאומיות מודרנית כביטוי של "הרצון הכללי" ושל מימוש מעמדו של האדם כריבון.
סוגית הלאומיות המודרנית
בנדיקט אנדרסון מדגיש את המקרה של ונצואלה, אשר מגלם את האוניברסליות של הלאומיות המודרנית. הוא מסביר: " בעיני תושבי ונצואלה, מה שכתבו אנשי פילדלפיה, לא היה משהו אמריקאי, אלא אמת אוניברסאלית".
הלאומיות הוונצואלית, כמודל של הלאומיות הפוליטית המודרנית, לא הייתה אפוא הגשמתה של אידיאה נשגבה ולא קידושה של הקהילה הקריאולית הישנה. מעשי ידיהם של המהפכנים אנשי ונצואלה, היה חיקוי של הרפובליקניות האמריקאית והצרפתית. זה עיקר הקושי עם "ביקורת הנשק" של פאנון, המקדשת את הפטריוטיזם העדתי, הבלתי-אמצעי של היליד וכל חוכמתה מסתכמת בניסיון לקונצפטואליזציה ולאידיאליזציה של המצב האתני-תרבותי המצוי.
של הפילוסוף הצרפתי אלכסנדר קוז'ב, העבד המסרב להקריב את חייו מגלה את אנושיותו לא באמצעות האלימות כאקט חד-פעמי, אלא באמצעות העבודה כגילוי כושרו היצירתי האוטונומי של האדם כ"כיצור בן מינו", ואגב כך -ביטול יתרונו ומעמדו השלטוני של האדון.
יתרונה הגדול של הפרשנות של קוז'ב טמון ביסוד ההיסטורי הדיאלקטי שלה. לפיו, אין זה האדם המורד נוסח אלבר קאמי המממש את חירותו כשלילה בלבד, באמצעות האלימות. זה האדם היוצר, בשר ודם, המשיג את חירותו באופן דיאלקטי, תוך כדי ובאמצעות פעילותו הזוכה בהערכתה של החברה. באופן כזה, ביטולו של המעמד ההגמוני וכינונו של הסדר החברתי השוויוני מושגים מלמטה למעלה, מתוך התהליך ההיסטורי ובאמצעותו.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/104901
