עקורי הכפרים הערביים איקרית ובירעם, יחד עם בני משפחותיהם, יפגינו מול הכנסת בשבוע הבא, ב-14 באוקטובר. על כך פורסם בסוף השבוע בעיתון "אל אתיחאד". תושבי שני הכפרים מנהלים מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת מערכה כדי לשוב לבתיהם, אותם פינו במהלך מלחמת העצמאות, לאחר הבטחת נציגי מדינת ישראל כי יורשו לחזור אליהם. מזה יותר מ-60 שנה הם דורשים עשיית צדק ולהתיר להם לשוב לכפרים שבגליל.
הכנסייה בכפר איקרית (צילום: ויקיפדיה)
כפר איקרית שוכן בגליל המערבי 25 ק"מ צפונית–מזרחית לעכו. מספר תושבי הכפר ב-1948 היה 490, כולם נוצרים קתולים שהתגוררו בשטח של 70 דונם. אדמות הכפר איקרית השתרעו על כ-24,591 דונם, מתוכם 16,012 בבעלות פרטית וכ-8000 דונם היו בסכסוך בעלות עם הכפרים מעיליא ופסוטה .תושבי איקרית התפרנסו מגידול צאן, עזים ובקר, ועיבדו קרוב ל-4500 דונם אדמה בחקלאות עונתית: טבק ,קטניות, זיתים, תאנים, רימונים וענבים. שאר האדמות שימשו למרעה. בכפר היה בי"ס יסודי אחד, שני בתי בד, שתי גְּרָנוֹת, שני מעיינות מים ועשרות בארות לאגירה של מי גשם. הבארות נחפרו בחצרות הבתים ובמטעים סביב הכפר.
הטרגדיה של איקרית החלה ב-31 לאוקטובר 1948, כאשר גדוד 92 של צה"ל הגיע לאזור במסגרת מבצע "חירם", כדי לבסס את שליטת ישראל בגבולותיה הצפוניים. הצבא נכנס לכפר ללא התנגדות ובתיאום מלא בין נציגי הכפר ובין המפקדה הצבאית והשכנים היהודים מקיבוץ אילון, שליוו את הצבא.
כל תושבי הכפר נמצאו בו בעת כניסתו של הצבא, נשארו בבתיהם והמשיכו לקיים אורח חיים רגיל, ללא חשש מפגיעה או ממעשה של אלימות. כעבור שבוע, הגיע אחד המפקדים וביקש מהתושבים לפנות את בתיהם. הוא נימק את בקשתו בכך שהצבא מתכוון לערוך באזור אימונים ופעילות צבאית ואלה יסכנו את חיי התושבים. המפקד הבטיח לכומר אנדראוס קרדאחי ולנציגי התושבים שהפינוי יהיה למשך שבועיים בלבד והציע לתושבים להשאיר את המטלטלים בבתים ולהצטייד במזון לאותה תקופה .
ב-8 בנובמבר 1951 פינה הצבא את כל התושבים – למעט 50 גברים והכומר אשר נשארו לשמור על הבתים והרכוש. הפינוי בוצע לכפר ראמה במשאיות וכלי רכב של הצבא, (מרחק 30 דקות נסיעה מאיקרית). בתום שבועיים, על פי המוסכם עם הצבא, ניגשו התושבים למושל הצבאי בכפר ראמה ובקשו אישור לשוב לאיקרית. חשוב לזכור כי באותה עת שרר בגליל ממשל צבאי ותנועת תושבים ערבים ממקום למקום חייבה את אישור המפקד הצבאי של אותו אזור. לתדהמת התושבים לא אישר המפקד הצבאי את חזרתם לאיקרית. הם נענו בשלילה בכל פעם שהגישו בקשה להיתר..
כעבור תשעה חודשים הוכרז השטח הכפר איקרית כשטח צבאי סגור, הצבא פינה גם את הגברים שנשארו לשמור על הרכוש ואסר הכניסה לאזור. בדיעבד התברר כי בקשת המפקד, אשר הבטיח כי הפינוי יארך שבועיים, היתה כיסוי למזימה לגירוש התושבים מבתיהם. כשהתברר, מעל לכל ספק, שאין כוונה להחזיר את התושבים לבתיהם, התארגנו נציגי הכפר ובצעד אמיץ פנו לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לשר הביטחון וממשלת ישראל להחזירם לבתיהם. ביולי 1951 הורה בג"ץ – בהחלטה היסטורית – לשר הביטחון להחזיר את תושבי איקרית לכפרם ולהשיב להם את רכושם, החלטה שלא מומשה עד עצם היום הזה. חמישה חודשים לאחר החלטת בג"ץ – ערב חג המולד של 1951 כדי למנוע כל סיכוי להחזרת תושבי איקרית לכפר מולדתם, הפציץ חיל האויר את בתי הכפר. הכפר כולו נהרס מלבד מהכנסייה ובית הקברות. ב-1953, הפקיעה המדינה את כל אדמות הכפר איקרית והכריזה על שטח הכפר כעל שטח צבאי סגור שהכניסה אליו אסורה. גם הכניסה לכפר עצמו נאסרה.
במשך השנים הבאות, ובצל הממשל הצבאי, התקשו התושבים לגייס תמיכה ציבורית ולנהל מאבק להפעלת לחץ פוליטי על ממשלות ישראל. כאשר הוסר הממשל הצבאי ב-1966 עלו זקני איקרית לכפרם והכריזו על שְׁבִיתַת שֶׁבֶת עד החזרה המלאה. במקביל לשביתה שופצה הכנסייה והתושבים חזרו לקבור את מתיהם בבית העלמין של הכפר, מנהג המתקיים עד עצם היום הזה. המאבק הציבורי עלה לכותרות ב-1972, הבישוף יוסף רָיָא, הצליח לגייס תמיכה ציבורית רחבה של ערבים ויהודים כאחד. שיאו של אותו מאבק בא לידי ביטוי בהפגנת האלפים בירושלים ובשביתת השבת מול משרד ראש הממשלה.
פוליטיקאים ונציגי הממשלה המשיכו להבטיח מתן פיתרון לעוול שנגרם לתושבי איקרית והודו בזכות של התושבים לחזור לכפרם. ב-1977 תוך כדי מסע הבחירות של הליכוד, הבטיח מנחם בגין ראש הממשלה דאז , פתרון שבמסגרתו יוחזרו תושבי איקרית ובירעם לאדמותיהם. גם הבטחה זו לא קוימה עד עצם היום. בתחילת שנות השמונים שוב עלה לכותרות נושא איקרית. הציבור הישראלי גילה אהדה ותמיכה בזכות התושבים לחזור. דמויות רבות מעולם התרבות והאמנות הובילו תנועה ציבורית שתמכה במאבק וברעיון של החזרת העקורים.
בתחילת שנות התשעים מינה ראש הממשלה, יצחק רבין, את שר המשפטים שלו דוד ליבאי, לעמוד בראש ועדת שרים לבחינת סוגיית עקורי איקרית ובירעם. בתום שנה וחצי של התייעצויות ופגישות רבות עם נציגי הממשלה, נציגי המושבים השכנים וכל הנוגעים לדבר, הגישה הוועדה את מסקנותיה ועיקרן: הכרה בזכות תושבי איקרית וברעם לחזור לאדמתם ובניית הישובים מחדש, העדר סיבות שימנעו את חזרתם של עקורי איקרית וברעם לכפריהם, חובת ממשלת ישראל לסייע בבניית הישובים וחובת הממשלה לפצות את העקורים וצאצאיהם על הריסת הבתים והפקעת האדמות. המלצות ועדת השרים לא הוגשו לאישור הממשלה כמקובל ושוב היו התושבים עדים לסחבת והבטחות . מציאות זו הביאה את נציגי העקורים להגיש עתירה חדשה לבג"ץ, כדי להורות לממשלת ישראל לקבל וליישם את המלצות ועדת ליבאי ואת ההסתייגויות שהוגשו בשם נציגי העקורים.
העתירה הוגשה במקביל למשא ומתן עם נציגי הממשלה, רבין נרצח בשנת 1995 ושמעון פרס הכריז על בחירות,שבהן זכה בנימין נתניהו וכהן כראש ממשלה ימנית, אחריו הרכיב אהוד ברק את הממשלה בשנת 2000 . שתי הממשלות הצהירו, באמצעות שרי המשפטים שלהן, צחי הנגבי ויוסי ביילין, כי המלצות ועדת ליבאי מקובלות עליהן והן מעוניינות להגיע להסדר על בסיס ההמלצות הללו. ב-2002 החליטה ממשלת שרון שלא לקבל את המלצות ועדת ליבאי וב-2003 דחה בג"ץ את עתירת העקורים. תחת זאת הציע לממשלת ישראל "לשקול בחיוב את עניין החזרת עקורי איקרית ובירעם, כשנהסיבות המדיניות יאפשרו זאת".
לאתר קהילת איקרית(ערבית, עברית ואנגלית):
