הסבל האישי של מי שלוקה בהפרעת חרדה או סובל ממחשבות רדיפה מעורר הזדהות. אך כאשר הלוקה בהפרעה נפשית כזאת הוא ראש ממשלה, המשלהב חרדות ותחושות רדיפה בציבור, ועוד משווק את מרכולתו זו לעולם בשם המדינה שהוא מנהיג – הבעיה אינה רק שלו.
בנאום החרדה בעצרת האו"ם בשבוע שעבר, ועוד יותר – בראיונות שהעניק בעקבותיו לכלי התקשורת בארצות-הברית, חתר נתניהו לזרוע פאניקה אשר תיתרגם למלחמה נגד איראן. על דעת הקהל בעולם, שברובה סולדת ממלחמה, נתניהו לא השפיע. אך עלה בידיו להעלות את סף החרדה של רבים בציבור הישראלי. מול ההיסטריה בצל השואה שמפיץ נתניהו, הנה כמה עובדות חשובות, שבכוחן להוציא את האוויר מבלון ההפחדה.
הקו האדום
נתניהו עסוק כבר 30 שנה בהפחדה מפני איראן. בשנותיו כראש ממשלה גם שרטט "קווים אדומים", שחצייתם בידי איראן תגרור התקפה ישראלית. הקווים האלה נחצו שוב ושוב, אך מתקפה צבאית לא הייתה.
אין זה אומר שלא נעשו הכנות. בינואר השנה חשף ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, כי התכנון, רכישת הציוד והאימונים לקראת מתקפה באיראן גזלו (עד אז) 11 מיליארד שקל. אך בכך לא היה די. ממשל ארה"ב, שמימן את ההכנות האלה, משיקוליו הוא, לא העניק מטריה אווירית לפעולה כזאת. בין היתר, משום שבעקבות מלחמה המפרץ מ-2003, לראשות ממשלת עיראק הגיע השיעי אל-מאלכי, המחובר לשלטון השיעי באיראן.
הטילים
בחודש שעבר נערך בטהראן מצעד צבאי שכלל טילים בליסטיים. חוגי השלטון בישראל הזדרזו להכריז, כי המצעד מוכיח את חתירתה של איראן לנשק גרעיני. אך העובדה היא, שאת מירוץ החימוש הגרעיני-טילי במזרח התיכון יזמה והכניסה ישראל.
בשנות ה-60 נבנה הכור בדימונה, שנועד לייצור נשק גרעיני, והוחל בפיתוחו של הטיל הבליסטי "יריחו". ב-1985 החל פרויקט החץ הישראלי-אמריקאי, במסגרתו פותחה מערכת נגד טילים בליסטיים. פעילות זו היא שדרבנה את מרוץ החימוש הטילי באזור.
ואם כבר מנופפים דוברי הממשלה במצעד שנערך בטהראן, כדאי גם להזכיר, כי יש מי שממש יורה טילים. בתחילת החודש שעבר, בעיצומן של ההכנות של ממשל אובמה לירי טילים לעבר סוריה – הימור מסוכן, שעלול היה להסלים לכדי מלחמה אזורית – שיגרה ישראל שני טילים מדגם "אנקור" מספינה בים התיכון. ההסבר בדיעבד היה, כי ירי זה נועד אך ורק לתרגל את מערכת החץ.
התקדים
בשבוע שעבר הגיעה לסוריה משלחת פקחים של האו"ם לצורך איסוף נתונים על מצבורי הנשק הכימי, וזאת במסגרת ההכנות לפירוקם.
מבחינת נתניהו, מימוש ההסכמה הרוסית-אמריקאית והחלטות האו"ם בנושא חיסול הנשק הכימי בסוריה הוא מקור לחרדה מיוחדת.
אם האו"ם מסוגל להחליט וליישם פירוק נשק להשמדה המונית מסוג אחד במדינה אחת (סוריה) – מדוע לא יפעל בעתיד לחיסול מאגרים של נשק להשמדה המונית לסוגיו, הנמצאים במדינה השכנה, ישראל?
נוכח העובדות שהובאו לעיל, אולי צריך לתקן את ההנחה שהובאה בראשית המאמר: נתניהו אינו סובל מחרדה, אלא עושה בה שימוש דמגוגי, כדי להמשיך במרוץ החימוש בחסות ובמימון ארצות-הברית, להתמיד בכיבוש ולמנוע את המהלך הנחוץ של חיסול כל הנשק להשמדה המונית באזור.
המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"
