כוחות גדולים של משטרה, מלווים בדחפורים של רשות מקרקעי ישראל, הרסו ביום חמישי שעבר (12.6) את מתחם בית הקברות בכפר הערבי-הבדואי הבלתי-מוכר אל-עראקיב שבנגב. ההריסה נעשתה לאחר מערכה משפטית, בסופה פסק שופט בית משפט השלום בבאר-שבע כי צווי הפינוי תקפים. מיד עם היוודע פסק הדין, כוחות המשטרה החלו בפעולת ההריסה הברוטאלית. ערעור של עורך-דינם של התושבים לבית המשפט המחוזי ברמלה הניב צו עיכוב זמני נגד הפינוי, אך זה בוטל לאחר שעות אחדות.
התושבים והמתנדבים נדרשו לפנות את מתחם בית הקברות כדי לאפשר להרוס את צריח המסגד. לאחר שהאנשים סרבו להתפנות, והמשטרה ערכה מעצרים, ונעצרו חמישה תושבים מקומיים ושני מתנדבים: הרב אריק אשרמן, מארגון "רבנים למען זכויות אדם" ופעיל חד"ש מתל-אביב-יפו, יובל הלפרין. לאחר המעצרים והפינוי – הצריח נהרס.
הרס הצריח במסגד של אל-עראקיב, ביום חמישי שעבר (צילום: אקטיבסטילס)
למחרת התקיימה משמרת מחאה בכניסה לבית המשפט בבאר-שבע, בעת שהתקיים דיון בעניינם של העצורים. מרביתם שוחררו באותו היום. באותן שעות נעצרו גם שני ילדים מהכפר, בני 13 ו-15, והואשמו ב-"בנייה בלתי חוקית".
להלן דבריו של יובל הלפרין, המתאר את הריסת הכפר והמעצרים.
●
הגענו לכפר בלילה שלפני ההריסה, בסביבות חצות. בבוקר שמענו שההריסה נדחתה עד הצהריים בשל דיון בבית המשפט. אנשי רשות מקרקעי ישראל דרשו לבטל את העיכוב ולהתיר את ההריסה לאלתר, והנימוק שלהם היה שהם ריכזו כוחות משטרה גדולים בצומת להבים, וכיוון שהכינו מראש כוחות – צריך לאפשר להתחיל בהריסה, כדי שההכנות לא יהיו לשווא…
כמו במקרים דומים של הריסת אל-עראקיב – שנהרס זו הפעם ה-65 – גם הפעם בית המשפט התקפל. דקות לאחר מכן, כבר הגיעה שיירה אדירה של שוטרי יס"מ, מלווים בדחפורים. הם דחפו אותנו למתחם המסגד, והתחילו להרוס בשיטתיות את המבנים הארעיים. בכפר אין מים זורמים, לכן הם הקפידו להרוס גם את מיכלי המים. הם עברו בית אחר בית, ולא פסחו על המכלאות של בעלי החיים. בין הריסות הבתים התגלגלו ציורי ילדים, שהיו תלויים על הקירות. אחד הצריפים הועלה באש, וכל האזור היה אפוף עשן שחור.
תוך כדי ההריסה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. פעילים שנכחו במקום ביקשו לדבר עם מפקד כוחות המשטרה, כדי שיורה לאנשיו לחדול ממעשיהם. אולם המפקד דווקא נתן הוראה להגביר את קצב ההריסה, כדי שיספיקו "להוריד" כמה שיותר צריפים. צעקנו על אנשי "הסיירת הירוקה" ועל שוטרי יס"מ ואמרנו להם שבית המשפט נתן צו עיכוב ביצוע, עד שלבסוף חדלו. השוטרים ריכזו אותנו במתחם המסגד, והמתינו עד שבית המשפט יורה להם להמשיך.
בזמן התפילה של השעה ארבע אחר הצהריים, השוטרים פרצו למסגד והורו לכולנו להתרכז בפינה. מבלי שהייתה לנו שהות להגיב, הם החלו להכות ולפנות בכוח את האנשים. התיישבנו והחזקנו ידיים, בזמן שהשוטרים המשיכו להכות ולבעוט לכל עבר. אני חטפתי מכות בגב, בראש וברגליים. כמה מהם התנפלו עליי ועל אחרים, וגררו אותנו החוצה בצורה מאוד אגרסיבית, תוך שהם מעקמים לנו את הידיים ומכים אותנו.
לפני שהתחילו המכות, אמרתי לשוטרים שאי אפשר להכחיש את הזיקה של התושבים הבדואים למקום, ושאלימות לא תצליח לעקור אותם מפה. משום כך, כנראה שהשוטרים "סימנו" אותי, ולאחר שנגררתי החוצה מהמסגד והייתי מוטל בשטח, הם המשיכו להכות אותי.
נלקחנו לתחנת המשטרה באופקים, ולמעט שלושה עצורים ששוחררו קודם לכן, היינו עצורים כולנו בתא אחד, עד לדיון בבית המשפט למחרת. שוחררנו הודות לפעולתם הנמרצת של עורכי הדין שאחדה אבן-ברי, סלים אבו מדע'ים וסמדר בן-נתן. הרב אשרמן ואני הורחקנו לשבוע מאל-עראקיב, ואילו העצורים שהם תושבי הכפר – עיד וקעיד אבו-מדע'ים – לא הורחקו. האני אבו-מדע'ים נותר במעצר.
אני חושב שההתנהגות הברוטאלית של כוחות הנישול ממחישה עד כמה הם חוששים מהנחישות ומההתמדה של תושבי אל-עראקיב ותומכיהם. הם יודעים שהמאבק של אל-עראקיב יכול לשנות את מעמדם הציבורי והמשפט של הכפרים הבלתי מוכרים, ולעורר מודעות מקומית ובינלאומית לעוול שנעשה לתושבים הערבים-הבדואים בנגב. את הנחישות ואת האמונה בצדקת המאבק – שום כוח לא יכול להרוס. האווירה ביום האירוע הייתה אמנם קשה, אבל היא לא הייתה אווירה של ייאוש. כשם שהפגנות נחושות הצליחו להקפיא את תכנית פראוור, אני מקווה שהנחישות של תושבי אל-עראקיב תקפיא את הניסיון הנואל של הממשלה לפנות את הכפר, ובמקום זה – תביא להכרה בו ובשאר הכפרים הבלתי-מוכרים.
הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"
