ארוכה רשימת ההתפתחויות המטרידות, החדשות והדחופות המציפות את סדר היום של אזרחי ישראל בימים אלה. איראן שיגרה לעבר ישראל עשרות טילים וכטב"מים, שההתגוננות מפניהם עלתה כל כך הרבה שאת מחירה עוד נשלם בקיצוצי שירותים ובמסים. תושבי המדינה בצפון ובדרום מפונים מבתיהם כבר חצי שנה וללא פתרון באופק. בני גנץ, חבר הקבינט הביטחוני אף הכריז שהמלחמה תימשך ותימשך עד שאפילו "ילדים שעכשיו בחטיבת הביניים עוד יסיימו תיכון וישרתו בה". פתרונות רציניים לחינוך ולרווחה של המפונים הממשלה לא מציעה.
במקביל, פורקת המשטרה תחת בן גביר כל עול, משרתת מטרות פוליטיות צרות של הימין המתנחלי, יורה למוות באזרחים ערבים שאינם מהווים סיכון כלשהו. ואילו השר לביטחון לאומי מחלק כלי נשק לכל דכפין – תוך עצימת עין לגבי העבר הפלילי או האלים של המבקשים. הפוגרומים הנשנים של המתנחלים בכפרים הפלסטיניים מתקבלים באדישות. השחיתות של ראש הממשלה נמשכת, וכך גם הסחבת החמורה במערכת המשפט: שופטים חדשים לא ממונים כי הממשלה עדיין דבקה ב"רפורמה המשפטית" הפשיסטית. מרוב "משילות", עולה הפשיעה, האלימות גואה והשירות הציבורי נתון למתקפה כוללת מצד הממסד.
אבל כל זה לא ממש מעניין את מחנה המרכז המתנגד לנתניהו. כמו בדוגמאות רבות בהיסטוריה, בעיצומו של משבר, מוצאת לה האליטה מיעוט שולי ומעוט השפעה, ומפנה את כל האש הציבורית אליו. המיעוט החרדי אמנם מיוצג בממשלה באמצעות מפלגותיו, אך למרות זאת השפעתו על מהלכיה המזיקים מוגבלת. במובן זה צודקים החרדים בטענה, שישנם קווי דמיון בין רדיפת החרדים הנוכחית סביב חוק הגיוס לבין האנטישמיות הקלאסית. אז כמו היום, ההמונים מאוכזבים מהממשלה ומאוימים ממלחמה ומתוצאותיה, אך במקום להאשים את האשמים, מעדיפים לרדוף את המיעוט.
אם יש מיעוט שעליו ראוי להטיל את האשמה במצבנו, הרי אלה דווקא המתנחלים: ציבור שרבים מתוכו, ובוודאי הנהגתו, עושים כל שביכולתם כדי ללבות את האש, להתסיס ולעורר איבה בין העמים, לחמש את הציבור, לרמוס את האחריות הממלכתית ואת רשויות המדינה, ולפגוע באופן שיטתי בחיי אדם ובזכויות אדם. החרדים, לעומת זאת, הם קבוצת מיעוט ענייה יותר, המסרבת באופן עקבי להשתתף בפעולות צבאיות ובשפיכות דמים בכלל. לא החרדים הם מחרחרי המלחמה, מחלקי הנשק ומחרבי יחסיה הדיפלומטיים של ישראל; אבל עליהם הרבה יותר קל לכעוס. החרדים הם קבוצה מתבדלת: שאר הישראלים לא פוגשים אותם בבית הספר, בצבא או באוניברסיטה, ובדרך כלל גם לא בעבודה. רחוק מהעין – רחוק מהלב.
הפיתוי בהפלת הממשלה
ניתן לראות במתקפה של המרכז החילוני על החרדים גם צעד טקטי יותר: בלעדי שותפיו החרדים, יתקשה נתניהו לקיים את הקואליציה שלו. המרכז מעריך שטיעון אי-הגיוס עשוי לשכנע גם את החילונים בימין וגם את הציונות הדתית. וכך, יצירת פער בין החילונים הימנים והדתיים הציונים לבין החרדים, במטרה להפיל את הממשלה, הוא הפיתוי שמושך את המרכז פעם אחר פעם לזחול לאותה מחילת ארנב של שנאת חינם.
בשבוע שעבר אמר השר בממשלת הימין בני גנץ בהופעה בפני התקשורת, כי הוא ועמיתו השר גדי אייזנקוט, צמד הרמטכ"לים לשעבר, לא מוכנים לפשרות ולפטור החרדים מגיוס. גלנט, שר הביטחון, הצטרף למתנגדים והודיע שלא יתמוך בחוק הגיוס ללא הסכמה של סיעת גנץ. נתניהו מצדו יודע היטב כי חוק גיוס ששר הביטחון אינו מסכים לו לא ישיג את אישורה של היועצת המשפטית לממשלה. בית המשפט העליון דן אף הוא בסוגיית חוק הגיוס. העתירה לבג"ץ בנושא נקבעה לדיון, בליווי צווי ביניים שמסמנים את הכיוון הראשוני של בית המשפט בנושא: צווי הביניים קובעים שיופסק מימון תקציבי של הישיבות החרדיות שתלמידיהם חייבים בגיוס.
אם כן, הכלים כבר הוצבו על הלוח לקראת העימות. החרדים יתקשו להסתדר עם הפסקת מימון של כל הישיבות שתלמידיהן חייבים בגיוס; אך חוק גיוס חדש לא יתקבל בקרוב בהיעדר הסכמה בין כל מרכיבי הקואליציה. וכך, שעה שצריך להתמקד בסכנה של מלחמה אזורית, בממשלת נתניהו דואגים בעיקר לשלום הקואליציה.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/126907/
