לצד פעילותו האקדמית הענפה, היה לו-יון פעיל בשמאל העקבי במשך שנים רבות. בסוף שנות ה-70 הקים חוג ללימודי מרקסיזם עבור הסטודנטים בטכניון, היה חבר מזכירות שס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי) ונמנה עם מקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב-1977. כמו כן השתתף בהכנת תוכניות מתאר אזוריות וארציות וכן בקידום ההכרה והתכנון של הכפרים הערבים-בדואים הלא מוכרים בישראל. בתחילת שנות האלפיים פרש לגמלאות מהטכניון כפרופסור חבר ומאז המשיך בהנחיה, בפרסום ובפעילות בארגונים ציבוריים, בדגש על ההיבט החברתי של המדיניות הציבורית ושל הכלכלה הפוליטית של ישראל ובין היתר היה חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה.

במאמר שפרסם ב-2009 באתר "הגדה השמאלית" בכותרת "לקראת חשיבה חדשה על דיור", כתב: "המשבר הכלכלי העולמי האחרון מלווה בתוצאות קשות למשק הישראלי, אך גם פותח בפנינו הזדמנות לחשוב מחדש על תפקיד המדינה בכל הנוגע לשירותי רווחה ציבוריים. יש לזכור שהזעזוע העולמי התחיל דווקא בהתפוצצות הבועה הספקולטיבית בשוק המשכנתאות בארה"ב. מסתבר כי המגזר של הון מימון ונדל"ן הפך להיות מגזר הון מוביל במשטר הקפיטליסטי העולמי המאוחר. התפתחות זו משקפת את הג’ונגל המסוכן אליו הוכנס שוק הדיור בכל מדינה הקשורה למשטר הקפיטליסטי הגלובלי. הבה נזכור כי אחד מעמודי התווך של המשק הניאו-ליבראלי הוא נסיגה של המדינה מאספקה ישירה של דיור הולם לתושביה מצד אחד, ונסיגה מפיקוח ובקרה על מנגנוני מימון מצד שני. נדמה כי למרות כל המלים המרגיעות שאנו שומעים בזמן האחרון, ניתן בשלב זה להסיק שתי מסקנות די מבוססות: הגיע הזמן לנסח אמנה חדשה בין האזרח והמדינה שעיקרה הצהרה מפורשת על דיור הולם כזכות בסיסית של כל אזרח. דיור סביר הוא מרכיב מכריע של סל תנאים מינימליים המאפשרים חיים בכבוד. לפיכך, יש לשים את אספקת הדיור ההולם בראש האמנה שבין המדינה והאזרח בכל הקשור לאספקת שירותים ציבוריים".