הנהגת המפלגה הקומוניסטית הלבנונית מסרה אתמול (חמישי) הודעה על מותו של המנהיג והאינטלקטואל כרים מרוא. "הוא היה חלק מהנהגת המפלגה במשך שנים רבות ופעל בשורותיה למעלה מחמישים שנה. מרוא הצטרף לשורותיה מאז שהיה צעיר בתחילת שנות החמישים, והשתתף בכל המאבקים שניהלו הקומוניסטים הלבנונים במשך עשורים". נאמר בהודעה. מרוא, שנפטר בגיל 94, היה חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה קומוניסטית הלבנונית בין 1964 ל-1999 וסגן ונבחר לסגן יו"ר המפלגה בוועידת החמישית ב-1987.
ב-2002 פרסם ספר אוטוביוגרפי בכותרת "אוטופיה בת חצי מאה – זיכרונות של אחד ממנהיגי השמאל הלבנוני" שעורר פולמוס ער. ספרו הקודם של מרוא, שנכתב יחד עם התיאורטיקן המרקסיסטי המצרי המנוח סמיר אמין, יצא לאור בפאריס ב-2006 תחת הכותרת: "קומוניסטים בעולם הערבי", ותורגם לערבית כעבור שנה.
מרוא, בנו של מנהיג שיעי אדוק, נולד ב-1930 וגדל בדרום לבנון, מאוחר יותר רצה להיות איש דת ולמד בתיכון בבגדד, אותו סיים ב-1949, שם התחולל מהפך בדעותיו: הוא נטש את הדת ואימץ את המרקסיזם. לפני הנכבה ב-1948 היה קרוב לתנועות הלאומיות הערביות, אבל אחריה הוא חש קרבה גדולה יותר לקומוניזם. "הערצתי את ברית המועצות שעמדה איתן מול הפשיזם והגזענות", סיפר בריאיון.
בעת שהיה בעירק, היה עד לדיכוי הברוטאלי של המפלגה הקומוניסטית, לרבות רצח מאות מחבריה, כולל כל צמרת המפלגה: המזכ"ל יוסף סלמן ושלושה מחברי הלשכה הפוליטית – חוסיין חביב, זכי באסים ויהודה צדיק; ולמסע אנטישמי ללא תקדים של השלטונות נגד הקהילה היהודית העתיקה. על כך הוא מספר בספר הזיכרונות: "היו לי הרבה חברים בקרב אנשי הרוח היהודים הדמוקרטיים והקומוניסטים… המסע האנטישמי היה אחד הדברים הנתעבים ביותר, להם הייתי עד בתחילת דרכי הפוליטית. אז שאלתי את עצמי: איך ייתכן שמשטר ערבי שגירש את אזרחיו, מסוגל לגנות הגירת היהודים מארצות אחרות לישראל. כל פעם שאני מתייחס בפומבי לפשעים שנעשים בידי ממשלות ישראל השונות נגד העם הפלסטיני, אינני יכול שלא להיזכר בפשעים הנעשים, אז והיום, על ידי משטרים ערבים שונים נגד עמיהם ונגד הפלסטינים".
בשובו ללבנון בתחילת שנות ה-50, הצטרף מרוא למפלגה הקומוניסטית, ובשליחותה היה חבר הוועד הפועל של פדרציית הנוער הדמוקרטי (שם פגש את נציגי בנק"י) ובשנות ה-60 היה נציגן של תנועות השלום הערביות במועצת השלום העולמית, שמקום מושבה היה בווינה.
עדותו של מרוא היא חשובה ביותר להבנת ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בלבנון בחמישים השנים האחרונות ותפקידם של הקומוניסטים. מרוא מציין את רוח ההקרבה של רבים מפעיליה ומנהיגיה של המפלגה הקומוניסטית, שאחדים מהם נהרגו במהלך מלחמת האזרחים ובמאבק נגד הכיבוש הישראלי, ואחרים נרצחו. יחד עם זאת, בספרו הוא מתח ביקורת על הנהגת המפלגה הקומוניסטית ועל עצמו כחבר בהנהגה.
שלוש הן טענותיו המרכזיות: המפלגה לא העריכה נכונה, ערב פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975, את עומק האיבה העדתית, וסברה שהתודעה המעמדית בקרב העובדים תגבר על האיבה הדתית והעדתית; היא תמכה ללא סייג באש"ף בעת שהנהגת הארגון פעלה כגוף חמוש בלבנון, וזאת חרף טעויותיו הפוליטיות ויחסו המתנשא כלפי האוכלוסייה הלבנונית בדרום המדינה; המפלגה, כמו יתר המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי, פיתחה תלות בברה"מ ובמדיניותה, ותלות זו חיבלה, לדבריו, בניסיונותיהן לקדם באורח עצמאי את המאבק לצדק חברתי ולסוציאליזם.
מרוא מתאר בפרוטרוט בזיכרונותיו את המאבקים הפוליטיים והאישיים במסגרת המפלגה הקומוניסטית הלבנונית במשך עשרות שנים. אחד מלקחיו הוא "שערכן של החלטות פוליטיות מפלגתיות שאינן מלוות בצעדים, כדי לתרגמן לשפת המעשה, הוא אפסי. החלטות, ולו הדרמטיות ביותר, ללא מעש לצידן – דומות למאמר פובליציסטי, או לכתיבה עיתונאית".
בתיאור המאבקים שמנהלים המפלגה וחבריה נגד הכיבוש הישראלי בדרום ולמען דמוקרטיה אמיתית (ולא דמוקרטיה הסדרית, המבוססת על חלוקה עדתית נוקשה), מרוא התקומם נגד התערבותה הבלתי-פוסקת של סוריה בענייניה של לבנון: "סוריה הפיקה תועלת רבה מההגמוניה שלה בלבנון. היא התערבה סדרתית בענייניה הפנימיים. דבר או איש לא עמדו מחוץ לשליטה הסורית – לרבות הנשיאים השונים וחברי הפרלמנט". הוא גם לא חסך מילים בביקורתו כלפי החיזבאללה "הלוחמים הקומוניסטים, ניהלו מלחמת גרילה נגד הכובש הישראלי בדרום לבנון בקיץ של 1982 אך הם נרצחו כאשר שבו משדה הקרב".
מרוא פרסם עשרות ספרים ומאמרים בכתבי-עת קומוניסטיים במולדתו וראה עצמו מחויב לדמוקרטיזציה של לבנון, לעצמאותה, ולמאבק למען צדק חברתי. כך הוא סיים אץ האוטוביוגרפיה שכתב: "מרקס אינו נביא ו'הקפיטל' אינו נמנה עם כתבי הקודש. אנו לא דתיים. כמו כל הרעיונות שקדמו לו וכל הרעיונות שיפותחו בעקבותיו, גם המרקסיזם זקוק לריענון, לפיתוח ולהתחדשות. מרקס עצמו ביקש זאת. אך ללא מרקס וללא המרקסיזם, אין לפעילים בהווה ולפעילים בעתיד כל בסיס רעיוני לשינוי מן היסוד".
