לאשר עשרות אלפי מבנים לא חוקיים ולהכיר ביישובים הלא מוכרים בנגב מצד אחד ולחדש את אכיפת החוק ללא כחל ושרק מהצד השני, אלה חלק מהמלצותיה של ועדה ציבורית שהקימה הממשלה, ביוזמתו של שר הפנים מאיר שטרית, לבדיקת סוגיית הבדואים בנגב. על כך מוסר הבוקר העיתונאי בן כספית ב"מעריב".
 

דו"ח הוועדה הונח לאחרונה על שולחנו של השר שטרית ועל שולחנם של מספר גורמים ממשלתיים נוספים. כדי להתמודד עם אפליית האזרחים הבדואים בנגב  הוקמה בשנה שעברה הוועדה, בראשו של השופט העליון ומבקר המדינה לשעבר אליעזר גולדברג. כעת, יונחו ההמלצות על שולחן הממשלה, שתצטרך להחליט. דו"ח הוועדה סוקר את מצב הבדואים, שחיו בנגב בחופש מוחלט עד שנת 1896, וחלקם הגדול עזב או גורש מישראל במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1951 נמנו בנגב 12,740 בדואים ב-17 שבטים ואילו בשנת 2007 עלה מספרם לכ-172 אלף.

בין המדינה לבדואים ניצת בשנת 71 כשהוכרז הליך הסדר קרקעות בנגב הצפוני. הוועדה בדקה ומצאה כי כיום נותרו 2,749 תביעות לקרקע של הבדואים מהמדינה. סך כל השטח שהבדואים תובעים מהמדינה נכון לשעה זו הוא קרוב ל-600 אלף דונם.

הוועדה מנתה את התקציבים שהושקעו בבדואים על ידי הממשלה מאז שנת 2003 והגיעה למסקנה כי מדובר בכ-9.8 מיליארד שקלים. יחד עם זאת, חלק מהתקציבים לא נוצלו והוועדה סבורה כי צריך להמשיך את ההשקעה בתשתיות ובחינוך במגזר הבדואי, להעניק תמריצים למשרתים בצה"ל ולהשקיע בעידוד הגיוס לזרועות הביטחון.

בנושא הכפרים הבלתי מוכרים, היא קובעת כי יש 46 כפרים כאלה. אין נתון מוסכם לגבי אוכלוסייתם. רשמית. גרים בהם 62,487 נפש, יש דעות לפיהן יש בכפרים הללו כ-85 אלף תושבים.

כשבתעודת הזיהוי רשום שם השבט כמקום המגורים, ניתן להבין כי מדובר במגורים באזור לא מוכר, המכונה על ידי המדינה "הפזורה", להבדיל מהישובים המוכרים שמכונים "אזור הקו הכחול". כל תושבי "הפזורה" הבדואים לא מקבלים תקציבים מוניציפאליים, לא משלמים מיסים, אין להם שלטון מקומי, אין שירותים, כמעט ואין חיבור למים, אין ארנונה, אין תכניות מתאר, אין היתרי בניה, אין הליכים חוקיים כלשהם.

בשנת 1945, קובעת הוועדה, היו בנגב 290 מבנים בלתי חוקיים. ב-56' הגיע מספרים ל-955, ב-94' ועדת חקירה פרלמנטרית העריכה אותו ב-12 אלף, ב-99' הגיע ל-24 אלף, ב-2004 ל42 אלף, וכיום עומד מספר המבנים הבלתי חוקיים על כ-50 אלף. בין 1,500 ל-2,000 מבנים לא חוקיים מתווספים כל שנה.

הוועדה קובעת: "בשנים 1998-2001 הופסקה כליל, כמדיניות ממשלתית, הריסת המבנים הבלתי חוקיים בנגב. מבצעי ההריסות חודשו לאחר מכן טיפין טיפין. ניתן לומר לנוכח המציאות כי אכיפת החוק נכשלה וכיום אין עוד אפשרות מעשית לממש את כל צווי ההריסה ולהרוס כל בניה בלתי חוקית. איום ההריסה אינו מרתיע עוד את התושבים".

לאחר הקביעה זואומרת הוועדה, כי יש צורך להקים ועדת תביעות, שתדון בכל תביעות הבעלות על קרקע התלויות ועומדות. בסמכותה יהיה לקבוע אם התקיימו התנאים והתביעה מוכחת, לקבוע את שטח הקרקע, ואת שיעור התמורה הכספית שתשלם המדינה. "הבדואים הם תושבי המדינה ואזרחיה, הם לא שקופים ולא חסרי מעמד וזכויות, יש להבין את טענותיהם ולהתחשב בצרכיהם", קובעת הוועדה, וממליצה שבמסגרת ועדת התביעות לא ייפתחו הסדרים שכבר סוכמו בעבר בין הבדואים למדינה, והתנאים עליהם הוסכמו כבר, יקויימו במלואם.