לאחר כשלונה של ציפי לבני, יו"ר קדימה, להקים קואליציה, החל מהלך להקדמת הבחירות לכנסת, שבסופו עלול נתניהו לחזור לראשות הממשלה.
בפני ציפי לבני, שנבחרה לעמוד בראש מפלגת קדימה, עמדו שתי אופציות: לנסות ולהקים ממשלה חדשה, שתאמץ מדיניות חדשה, שתהא חלופה של ממש למדיניות של מלחמה והנצחת הכיבוש ולמדיניות הניא-ליברלית הפושטת את הרגל; או לנסות ולשחזר את הקואליציה הקודמת עם המדיניות הקודמת, שפשטה את הרגל.
לבני בחרה לא להציג בפני הציבור דרך חדשה בתחום המדיני והכלכלי-חברתי, וטרחה בכל כוחה לעמעם את המסרים הפוליטיים והאידיאולוגיים שלה. וכך פתחה המועמדת לראשות הממשלה בסבב שיחות, לכאורה טכני, עם נציגי המפלגות החברות בקואליציה של אולמרט – העבודה, ש"ס והגימלאים, וכן עם יהדות התורה ועם מרצ.
לבני הסבירה את כשלונה להרכיב קואליציה בסירובה להיכנע ל"סחטנות הסיעות". פרשנים פוליטיים תלו את האשמה בהחלטה האסטרטגית של אלי ישי, יו"ר ש"ס, לחבור לנתניהו ולליכוד ולהוביל להקדמת הבחירות, ובכך לבלום את חזרתו של אריה דרעי המושעה לראשות ש"ס.
לשיקולים ולחישובים אישיים יש תפקיד לא-מבוטל בהכרעות פוליטיות. יש משקל גם להערכה של כל מפלגה, מה צפוי לה בבחירות הקרובות – להתחזק או להיחלש. אך שיקולים אלה אינם מהות העניין. סיבת המשבר הפוליטי גם אינה כתב האישום שהוחלט להגיש נגד אולמרט בפרשיות ראשון-טורס או המעטפות, למרות שזה היה הגורם הישיר להודעת ההתפטרות שלו.
שורש המשבר הפוליטי המתמשך, הגורם לכך שכבר עשרים שנה ומעלה כל ממשלה בישראל אינה משלימה את כהונתה, ושוב ושוב נערכות בחירות מוקדמות לכנסת, הוא במדיניות החוץ והפנים של הממשלות, על הרכביהן השונים.
מלחמת לבנון השנייה הייתה גילום בוטה של מדיניות הכוח והתכתיב הצבאי בשירות התוכניות האימפריאליות של ממשל בוש ושל הממסד הפוליטי-צבאי בישראל. אולמרט ולבני מעולם לא הביעו חרטה על אותה מלחמה, על קורבנותיה וההרס שהיא השאירה בלבנון ובישראל. גם הגילויים והמסקנות של ועדת הבדיקה בראשות השופט וינוגרד לא הובילו את אולמרט להכריז על פרישתו מתפקידו (את המחיר שילמו שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל אשכנזי).
גם הגידול במיספר המשפחות , ובמיוחד במיספר הילדים, החיים מתחת לקו העוני, כמו גם ההשלכות החברתיות החמורות של הקיצוצים המתמשכים במערכות החינוך והרווחה ובקיצבות הביטוח הלאומי – לא הובילו להפלה של ממשלת אולמרט.
האכזבות ממדיניות ממשלת קדימה-העבודה הניבו זעם, שהתבטא בשביתות הגדולות של הסטודנטים, המורים העל-יסודיים והמרצים. אך שביתות חשובות אלה לא הניבו תפנית שמאלה בפוליטיקה הישראלית, שכן הן לא התחברו עם דרישה לשינוי מהותי לעבר מדיניות של שלום צודק וכולל.
אולמרט ולבני למדו לדעת, כי גם 40 שנות כיבוש ומעלה אינם גורמים לעם הפלסטיני ולהנהגתו לוותר על דרישתם, המגובה בהחלטות האו"ם, להקים את מדינתם העצמאית בכל השטחים שישראל כבשה ב-1967. כדי למנוע את הגעתו של נושא זה לסדר היום הציבורי, אולמרט ולבני בחרו לנהל מדיניות דו-פרצופית: מצד אחד, הם נתנו חסות להרחבת ההתנחלויות, להמשך בניית החומה ולמצור על עזה., מצד שני, הם ניהלו עם יו"ר הרשות הפלסטינית ואנשיו שיחות סרק, שלא ביטאו שינוי מהותי במדיניות הממשלה.
וכך, באווירה של כעס ציבורי על מלחמת לבנון ועל הפערים הכלכליים, שבצידה הפצת אשליות בדבר הסכם שלום קרוב עם הפלסטינים (ואפילו עם סוריה), השמאל הציוני, קודם-כל העבודה, אך גם מרצ, התיישרו עם קדימה ונתנו לה גיבוי. ואילו הזעם הציבורי התנקז יותר ויותר לתמיכה באלה המציעים כאילו-חלופה של "זבנג וגמרנו" למדיניות קדימה-העבודה – לעבר מפלגות הימין: ליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי.
אלה הסיבות המהותיות לכישלונה של ציפי לבני להקים קואליציה ולהצלחת הלחץ הגלוי של מפלגות הימין להקדים את הבחירות.
