מאת ריצ'ארד פאלק
ב-14 בדצמבר הגעתי לנתב"ג במסגרת תפקידי כשליח מיוחד של האו"ם לענייני זכויות האדם בשטחים הפלסטיניים. כפי שנקבע מראש, אמור הייתי להגיע לגדה המערבית ולרצועת עזה, כדי לבדוק, האם ישראל מקפידה לשמור על זכויות האדם והאם היא עומדת בכללים שנקבעו במסגרת האמנות הבינלאומיות. על-פי לוח הזמנים שנקבע מראש, אמור הייתי להיפגש עם רבים, לרבות עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, למחרת בואי לאזור. ידעתי שייתכן ויהיו בעיות בנמל התעופה. גורמים רשמיים בישראל סירבו לפגוש אותי ואף פרסמו הודעה, לפיה נוכחתי בישראל אינה רצויה.
יחד עם זאת, יצאתי מקליפורניה הרחוקה בידיעה שאצליח להיכנס לישראל. ממשלת ישראל קיבלה מידע מלא על לוח הזמנים שלי ועל מטרות הנסיעה. היא אף הוציאה ויזות לשני מלוויי: איש אבטחה ועוזר מינהלי – שניהם עובדי מוסדות האו"ם בז'נבה. כדי למנוע אי-הבנות, סברתי לתומי שישראל תמסור מראש למוסדות האו"ם על התנגדותה לבואי, או שלא תתיר את הכניסה ותמסור הודעה מסוכמת לאו"ם. אבל ישראל פעלה אחרת. היא רצתה להוכיח לי, שהיא לא מוכנה לשתף פעולה עם המבקרים את מדיניותה, והיא אף מוכנה להענישם בשל כך.
עם הגעתי לישראל, סירבו לאפשר לי את הכניסה לשטחה. הובלתי אל אולם מעצרים, בו שהו עוד 20 בני אדם – אף הם נבדקו וכניסתם לא הותרה. התייחסו אלי כאל פושע מסוכן, או כאל סיכון ביטחוני. העובדה שנשלחתי על ידי האו"ם בשליחות רשמית לא הואילה. עברתי בדיקות גופניות ואף הכבודה שלי נבדקה באופן יסודי ביותר. לאחר מכן הפרידו אותי משני מלוויי, שנכנסו לשטחה של ישראל, ואני נשלחתי לתא מעצר, המצוי כקילומטר וחצי משדה התעופה. במקום שהו כבר חמישה עצורים. בתא זה, הזמנה מאוד לא רצויה לחלות בקלאוסטרופוביה, שהיתי במשך 15 שעות ולמדתי קורס מקוצר על איך נראים מתקני המעצר בישראל: לכלוך בכל פינה, ריח של שתן מעורבב בריח זבל, מזון בלתי אכיל, אורות חזקים במיוחד וחושך מוחלט לסירוגין. הכל בשליטת השוטר, שישב בעמדה שבקרבת מקום.
כמובן, ששיעור קצר זה על אודות תנאי המעצר בישראל הוא כאין וכאפס לעומת מצבם של מיליוני אסירים ועצירים ברחבי העולם. אבל חשיבותו היא סמלית. לא עשיתי דבר ואיני מבין מדוע היה צריך להעניש אותי. מעצרי מהווה אזהרה לגבי הצפוי לכל מי שמבקר את המדיניות של ממשלת ישראל. יתר-על-כן: מעצרי היה ניסיון להשפיל אותי ולשגר מסר לאומות המאוחדות.
ישראל הטיח בי אשמות, מזה זמן מה, בגלל הצהרותיי ביחס לכיבוש השטחים הפלסטינים על ידיה. אינני מצדד בצד כלשהו בסכסוך. אני רק עושה את עבודתי: לדווח על העובדות לאור האמנות הבינלאומיות. והעובדות הן, שהבסיס לביקורת שלי כלפי ישראל הם הכיבוש והמצור הממושך על רצועת עזה, בה מתגוררים מיליון וחצי תושבים. ישראל מנסה לפגוע במדווח, והיא אינה מעוניינת לשנות את הבסיס העובדתי של הדיווח. היא מנסה להתמקד בי ובאישיותי. זאת, על מנת למשוך את אש הביקורת מהנעשה בשטחים הפלסטיניים.
למצור שהטילה ישראל על עזה אין כל יסוד חוקי. הוא הוטל, לדברי ישראל, כדי להילחם בשיגור הנפשע של טילים – מצד החמאס והג'יהאד האסלאמי – לעבר שדרות. שיגור הטילים נוגד את עקרונות הצדק, אבל אינו מהווה עילה להטלת מצור על כל האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.
מטרת הדיווחים שלי היא לתעד, כשליח האו"ם, את המצב הקשה של עזה ותושביה, וביתר חלקי פלסטין שתחת כיבוש ישראלי. עבודתי היא חשובה כי יש סימנים לכך, שהאלימות כלפי הפלסטינים רק גוברת, ויש אף שרוצים לכבוש מחדש שטחים פלסטיניים. בטרם יעמיק האסון, יש לעשות הכל, על מנת למסור את מרבית המידע למוסדות האו"ם. חרף העובדה שגורשתי מישראל, אמשיך לדווח, באמצעים העומדים לרשותי, על קורות הכיבוש הישראלי.
· פרופ' ריצ'ארד פאלק הוא מרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב ושליח האו"ם לשטחים הפלסטיניים. עמותת רופאים לזכויות אדם ישראל מחתה בחריפות על גירושו מישראל של פרופ' פאלק. לנציגי העמותה תוכננה פגישה עמו, במטרה לעדכנו לגבי הפרות זכויות הפלסטינים בתחום הבריאות.
המאמר פורסם ב"גארדיאן" הבריטי –
www.guardian.co.uk/commentisfree/2008/dec/19/israel-palestinian-territories-united-nations
