התקשורת הישראלית הממוסדת, הממלכתית והמסחרית אשר בימי מלחמה תוקפנית מתקרנפת ברובה המכריע, נהגה כך גם בעקבות ההפצצות ההרסניות על עזה, שהחלו ב-27.12. באין-ספור רשימות ומאמרים, דברי פרשנות והערכות מדיניות, ניתנה רשות הדיבור כמעט רק לאלה התומכים במלחמה והמצדיקים את הקורבנות וההרס שהיא גורמת. נעשה גם ניסיון לתאר את ההתקפה האווירית, שכללה מאות גיחות, כניצחון, וזאת כאשר לצד הפלסטיני אין שום כלים להתמודד באופן צבאי עם התקפה אווירית.
אותה התקרנפות השפיעה גם על הסיקור הדל שניתן להפגנות נגד המלחמה, ובעיקר לאלה שנערכו בתל-אביב. יוצא דופן היה הערוץ הראשון, אשר במוצ"ש, 27.12, הביא תמונות מהפגנת האלפים מול משרד הביטחון. אך למחרת בחר "ידיעות אחרונות" לא לדווח כלל על ההפגנות בת"א, ואילו "הארץ" הכניס דיווח קצרצר על ההפגנה בת"א בכתבה שכותרתה – הפגנות של ערבים, אזרחי ישראל…
על רקע זה בולטים בשפיותם דברים שכתבו ב. מיכאל וגדעון לוי.
בטורו הקבוע, כתב ב. מיכאל ("ידיעות אחרונות", 28.12):
"הנה היא שוב, אותה 'מלחמת דז'ה-וו' מחזורית. אותו פרץ דם טקסי השב ונמשך אל היורה המבעבעת שמוליכה זה עשרות שנים את האזור כולו לגיהינום.
למען האמת, הנפש כבר עייפה מלחלק את מלחמת היום השביעי של מלחמת ששת הימים ל'מבצעים', ל'מלחמות', ל'קרבות', ל'פעולות', ל'מערכות'. כולם מלחמה אחת ונמשכת. כולם בית מטבחיים אחד גדול. מלחמת כובש בנכבש, מלחמת נכבש בכובש.
ושוב נשלפות כל המילים הגדולות על גבורה ועל הפתעה, על תחכום ועל הצלחה… אף כי לא ברור מה פשרה של אותה 'הפתעה' שהפתענו את חמאס. וכי מה? הוא לא הצליח להוציא את מטוסיו מן ההאנגרים? לקדם מבעוד מועד את שריוניו? לפרוס את סוללות הפטריוט שלו?
וגם – למה להכחיש – אין יותר מדי תהילה ועוז בריחוף היי-טקי מעל למכלאה ענקית וטיווח יושביה במסוקים יורקי טילים וממטוסים משליכי פצצות. וגם תחכום והצלחה יש בינתיים רק בפרשנותם הנרגשת של עשרות גנרלים (במיל') ששוב ישב להם עדנה מייגעת. כמו תמיד.
ומבין כל המילים הגדולות מבצבצת לה, כרגיל, אמת קטנה ומכוערת: בערי הדרום יש עד כה עשרות טילים, ובעזה יש עד כה מאות הרוגים. כמעט מחציתם אזרחים, כמעט מחציתם הם בוגרי קורס שוטרים, שאין בינם ובין טילי קסאם ולא כלום.
וגם את ההבל המדמם הזה כבר ראינו שוב ושוב. הלא כך בדיוק נהגה ישראל בשנות האינתיפאדה הנוראות: על כל פיגוע נורא של ארגוני הסירוב הפציצה ישראל משטרה או משרד או מתקן של הרשות הפלסטינית. עד שזו כרעה. עד שאיבדה את כוחה ומעמדה. עד שעל חורבותיה עלה החמאס לגדולה. את מי אנחנו ממליכים עתה בלהט הרצון לא לאכזב את ההמון הכועס?
רק שנאה ושכול וכאב ותאוות נקם יצמחו מכל העופרת היצוקה הזאת. גם שם, גם כאן, ואולי גם כמה מנדטים פה ושם.
כל כך מעייף, כל כך מייאש".
גדעון לוי כתב ב"הארץ" (28.12):
"ישראל יצאה אתמול לעוד מלחמה מיותרת ונפסדת. ב-16 ביולי 2006, ארבעה ימים אחרי פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כתבתי כאן: 'בכל שכונה יש אחד כזה, בריון שאסור להרגיז אותו… לא שהוא לא צודק, הבריון, אכן היה מי שפגע בו. אבל התגובה, איזו תגובה!'. כשנתיים וחצי אחר כך והדברים שוב חוזרים על עצמם, למרבה הזוועה, בדיוק מצמרר. בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם, ומבצע 'עופרת יצוקה' רק בראשיתו. שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה.
מה שהחל אתמול בעזה הוא פשע מלחמה ואיוולת מדינה. צחוקה המר של ההיסטוריה: ממשלה שיצאה חודשיים אחרי כינונה למלחמת שווא נוראה – היום כמעט הכל מודים בכך – יוצאת לעוד מלחמה נפסדת, חודשיים לפני תום כהונתה. בין לבין הייתה רוממות השלום בגרונו של אהוד אולמרט, מי שאמר את הדברים האמיצים ביותר שנשמעו אי פעם מפי ראש ממשלה בישראל. רוממות השלום בגרונו, ושתי מלחמות שווא בנדנו. ויחד אתו שר הביטחון שלו, אהוד ברק, מנהיג מפלגת השמאל-כביכול, בתפקיד השותף הבכיר לפשע.
ישראל לא מיצתה את המהלכים המדיניים, לפני שיצאה אתמול לעוד מסע מבעית של הרג והרס. הקסאמים על עוטף עזה נהפכו לתופעה בלתי נסבלת, הגם שלא זרעו הרג, אבל המענה להם צריך להיות אחר בתכלית: פעילות מדינית להשבת הפסקת האש – זו שהופרה לראשונה, צריך לזכור עכשיו, בידי ישראל, בהפצצה המיותרת של מנהרה – ואחריה, אם זאת לא הייתה עולה יפה, תגובה צבאית מדודה והדרגתית. אבל לא. הכל או לא כלום, צה"ל פתח אתמול במלחמה שסופה, כרגיל, מי ישורנו.
הדם יישפך עכשיו כמים. עזה הנצורה והענייה, עירם של הפליטים, תשלם את המחיר העיקרי, אבל גם אצלנו יישפך הדם לשווא. חמאס באיוולתו הביא את זה על עצמו ועל עמו, אבל בכך אין שום צידוק לתגובת היתר של ישראל. ההיסטוריה של המזרח התיכון חוזרת על עצמה בדיוק משווע, רק התכיפות הולכת ועולה. אם בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון הראשונה עוד היו לנו תשע שנים של שקט, עכשיו אנחנו כבר יוצאים למלחמות כל שנתיים. בכך מוכיחה ישראל, שאין קשר בין ההסברה שלה, שמדברת על שלום, לבין ההתנהלות המלחמתית.
ישראל גם מוכיחה עכשיו, שלא הפיקה לקח מהמלחמה הקודמת: שוב קדם למלחמה דיון ציבורי אחיד להחריד, שבמסגרתו נשמע רק קול אחד, זה שקרא להכות, להרוס, להרעיב ולהרוג, מסית ומדיח לביצוע פשעי מלחמה; שוב ישבו אתמול הפרשנים באולפנים והריעו למטוסי הקרב, שהפציצו בסיסי משטרה כחולה שתפקידה לשמור על הסדר ברחובות; שוב קראו שלא להרפות ולהמשיך בתקיפה; שוב תיארו העיתונאים רק את תמונת הבית המחורר בנתיבות כ'תמונה קשה'; שוב העזנו להתלונן שהעולם מראה את התמונות מעזה – ושוב צריך לחכות עוד כמה ימים עד שיעלה סוף סוף קול אחר מהמחשכים, קול התבונה והמוסר. בעוד שבוע-שבועיים יתחרו אותם פרשנים, שקראו להכות ולהכות, בביקורת שימתחו גם על המלחמה הזאת, ושוב זה יהיה באיחור משווע.
התמונות שהציפו את המסכים בכל רחבי העולם אתמול הראו מצעדי גופות ופצועים, שמושלכים מתאי מטען של מכוניות פרטיות אל בית החולים היחיד בעזה, שראוי להיקרא כך. אולי שוב צריך להזכיר שמדובר בחבל ארץ מוכה ועלוב, שמרבית אוכלוסייתו בני פליטים שעברו תלאות בלתי אנושיות, וזה שנתיים וחצי הם כלואים ומוחרמים בידי עולם ומלואו. המחשבה כי במלחמה נעשה לנו בעלי ברית חדשים ברצועה, שהתעללות באוכלוסייה והריגת בניה יצרבו את תודעתה, שיש בכוחו של מבצע צבאי להפיל שלטון מבוסס ולהחליפו באחר, כזה שיהיה חביב עלינו, היא לא יותר ממחשבת עיוועים. חיזבאללה לא נחלש בשל מלחמת לבנון השנייה, להיפך. חמאס לא ייחלש בגלל מלחמת עזה, להיפך. בעוד זמן מה, אחרי שיסתיים מצעד הגופות והפצועים, נגיע להפסקת אש חדשה, בדיוק כמו אחרי לבנון, בדיוק כפי שאפשר היה להשיג ללא המלחמה המיותרת הזאת.
בינתיים תנו עכשיו לצה"ל לנצח, כמו שאומרים. גיבור על חלשים, הוא הפציץ אתמול מהאוויר עשרות מטרות, ותמונות הדם והאש אמורות להראות לישראלים, לערבים ולעולם כולו שלא תש כוחו של הבריון השכונתי. כשהוא משתולל, איש לא יכול לעצור בעדו".
