במשך שנות דור, לא הצליחה מק"י להרחיב את השפעתה בציבור היהודי בישראל בגלל שני מכשולים תודעתיים משמעותיים, העומדים בינה ובין רוב הציבור היהודי:
מפלגה קומוניסטית: בעוד שבעבר שימשה המילה "קומוניסט" בעיקר כמילת גנאי, הרי שהיום היא נתפסת כקביעה עובדתית: הקומוניסט נתפס כעומד מחוץ לקונסנזוס של "המחשבה האחידה" הכלכלית, השולטת בזירה הציבורית הישראלית. תפיסה זו משקפת נכון את המצב. אלא שבשל ההגמוניה של "המחשבה האחידה", נתפסת עמידה מחוץ לה כדבר חסר שחר ו/או "תלוש מן המציאות" ו/או "הזוי ולא רלוונטי".
מפלגה לא ציונית (אנטי-ציונית): גם זו קביעה עובדתית נכונה, אלא שרוב הציבור היהודי הפנים את הזיהוי השקרי של הציונות עם המדינה, המזוהה (שוב בטעות) עם החברה האזרחית עצמה.
איך התגבר דב חנין על שני המכשולים?
דב חנין, כמועמד לראשות העירייה, היה צריך להתמודד ישירות עם שני המכשולים שצוינו לעיל, בעוד שרשימת "עיר לכולנו" הסבירה, ובצדק, שהיא מערך של בעלי דעות שונות: קומוניסטים ולא קומוניסטים, ציונים ולא ציונים.
נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".
תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה.
מחאה ומוסכמות חברתיות
העובדה, שזעם על מצוקה אותנטית יכול להתגבר על מוסכמות חברתיות של ההגמוניה השלטת, היא בסיס לאופטימיות. אבל, כפי שההיסטוריה העולמית והמקומית מלמדת, זעם והצבעת מחאה יכולים להיות מנותבים לכל מיני כיוונים. על מנת להפוך אותם לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה. לשמחתי, מיעוטם אכן חווה מהפך כזה.
התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים. חומר כזה צריך להניח, שהקוראים שבויים במוסכמות ה"מחשבה האחידה" (אך מרגישים כי "משהו לא בסדר"). מנקודת מוצא זו יש להציג בפניהם את הראייה האלטרנטיבית שלנו. הבעיה בחומרי ההסברה הקיימים היא, שאותם חומרים אשר עוסקים בשאלות העומק, אינם כתובים מנקודת מוצא זאת. קל לי לזהות את הבעיה, משום שהצטרפתי למק"י לפני כארבע שנים ואני עדיין זוכר (לבושתי…), איפה הייתי מבחינה תודעתית כמה שנים קודם לכן.
אנסה להדגים את כוונתי ע"י שרטוט של ניסיון להסביר את מהות הסוציאליזם (שבנקודת המוצא נראה כחסר שחר ו/או הזוי) כניגוד של הקפיטליזם. הייתי פותח בהגדרת הקפיטליזם כמערכת, שהעיקרון המייסד שלה הוא מקסום הרווח של בעל העסק, ומסביר מתי ומדוע, אנחנו מעדיפים להשתמש במושג "בעל ההון". חשוב מכך, יש לחשוף את ההנחה המוסווית, שביסוד הלגיטימציה החברתית הרחבה לשיטה זו, לפיה מקסום הרווח של בעל ההון מוביל למקסום התועלת החברתית לכלל האוכלוסייה. בנקודה זו יש לשאול: אם המטרה היא מקסום התועלת החברתית לכלל האוכלוסייה, מדוע היא איננה העקרון המייסד? (אכן, אני מצפה שקהל היעד יקבל את ההצעה הזאת כמובנת מאליה.)
בהגיענו לנקודה זו, אנו מציגים את הסוציאליזם/קומוניזם לא רק כסביר, אלא כמובן מאליו: שהרי זה בדיוק העיקרון המייסד שלו. כעת ניתן לטעון, שהצעת הקפיטליזם למקסם את התועלת החברתית על ידי מקסום הרווח לבעל ההון היא במקרה הטוב דרך עקיפה ומשונה להשגת מטרה, שניתן להשיגה ישירות. יתר על כן, בכל מקרה בו מתנגשת התועלת החברתית במקסום הרווח לבעל ההון, יש להעדיף את התועלת החברתית. בסיום ההסבר, יש לציין שהתנגשות כזאת אינה היוצא מהכלל אלא הכלל, וכל התיאוריה בדבר מקסום הרווח לבעל ההון כדרך למקסום התועלת החברתית היא חסרת כל בסיס ואינה יותר מאגדה (אם לא שקר חצוף).
מול התפיסה בדבר עדיפות הלאום היהודי
לגבי ההתגברות על סימונו של דב חנין כלא ציוני, הרי שפעלו לטובתנו שני גורמים. ראשית, הכוחות העוינים בחרו – ברוב טיפשותם – למקד את הדיון בהיבט הסמלי ("הוא לא עומד/משתתף בשירת התקווה"), במקום בהיבט המהותי (האם הוא תומך או מתנגד לאידיאולוגיה הציונית). שנית, ההתמקדות במישור הסימבולי אפשרה, בקלות יחסית, לשכנע ציבור רחב, שכל הדיון הזה אינו רלוונטי לבחירות בת"א–יפו. אני צופה ששני גורמים אלה לא יעמדו לצידנו בהתמודדות במישור הארצי. ראשית, משום שהעניין המהותי (של המשמעות המעשית של הציונות בימינו) נמצא בתודעת רוב היהודים, כאשר מדובר במישור הארצי; ושנית משום שאי-אפשר לטעון (ובוודאי לא לשכנע) שעניין זה אינו רלוונטי לבחירות ארציות.
המשמעות המעשית של הציונות בימינו היא הפעלת מנגנוני מדינת ישראל בצורה המעדיפה באופן מובהק את האינטרסים המדומיינים של הלאום היהודי על פני האינטרסים של האזרחים הממשיים במדינה (ערבים ויהודים). במאבק על דעת הקהל היהודי, תוצג ההעדפה הציונית כהעדפה של יהודים על ערבים, ובתור שכזאת, היא מצליחה עד כה לזכות ברוב יהודי גורף (בעיקר על רקע מציאות של מצוקה חברתית).
למזלנו, בבחירות לעיריית ת"א–יפו נשאל דב חנין אם הוא שר "התקווה", ולא אם הוא תומך בהעדפה של יהודים על ערבים. כמובן, ששאלת ההעדפה אינה נשאלת באופן ישיר, אבל היא הבסיס לשאלות ממשיות רבות, התופסות מקום נכבד בתודעת הציבור היהודי, כאשר מדובר במישור הארצי (והן לא תפסו מקום נכבד בתודעת הציבור היהודי במהלך מערכת הבחירות לעיריית ת"א–יפו).
באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל. היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.
לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו.
