לאחרונה הודיעה השחקנית סקרלט ג'והנסון שלא תגלם דמות של גבר טרנסג'נדר בסרט Rub&Thug בבימוי רופרט סנדרס, הנמצא בשלבי הפקה מתקדמים. פרישתה נבעה מגל מחאות ברשת, בו הואשמה ג'והנסון בגזל עבודה משחקנים טרנסג'נדרים. חלק מהמבקרים אף טענו כי "מטרת הקריירה האולטימטיבית של ג'והנסון – לקחת תפקידי משחק מכל קבוצת שוליים אפשרית", וזאת לאחר שהואשמה בעבר ב"וואיט-וושינג" (whitewashing): גילום דמויות שאינן לבנות בידי שחקנים לבנים, כששיחקה דמות אסיאתית בסרט קודם של סנדרס, "הרוח במעטפת".

לטענת המוחים, המעשה של ג'והנסון אינו מתמצה בגזל הזדמנויות מהקהילה הטרנסית: הם אומרים  כי קיים הבדל בין גילום דמות לבין גילום זהות, וכי יש לתת לקהילה הטרנסית את הכוח המלא לשלוט באופן שבו זו מיוצגת בתרבות ובאמנות.

ג'והנסון בסרטו הקודם של סנדרס, "הרוח במעטפת"

בבסיס הטענות השונות נגד ג'והנסון עומדת הנחה לגבי אכיפת כללי ייצוג הולם ברמה הסוציולוגית, גם בשדה האמנותי. כלומר, כמו בכל שדה שבו קיימת השתתפות מועטה של קבוצות חברתיות מסוימות, גם על הוליווד מוטלת המשימה לדאוג לשחקנים שאינם מצליחים לפרוץ בשל נחיתות כלשהי (שאיננה קשורה ביכולותיהם המקצועיות). הבעיה אינה נעוצה באספקט זה, למרות שגם כאן ראוי להזכיר שהוליווד מעולם לא התיימרה לספק עבודה לכולם: שחקנים מכוערים, למשל, ובעיקר שחקניות מכוערות, מוכשרות ככל שיהיו, נדחקו לקולנוע שוליים.

הבעיה העיקרית בטענות המוחים טמונה בכך שהמחאה נגד מחיקת זהות היא, הלכה למעשה, מחיקת האמנות. כך, נבחנת האמנות דרך עיניים סוציולוגיות, כלומר באופן פוליטי בלבד. אמנם, יש מקום לצפות שבאמנות (כמו בפוליטיקה) נראה יותר שחקנים מקבוצות שוליים בעמדות מפתח; אבל קיים הבדל  בין  ייצוג  בסרט  לבין  ייצוג  בפרלמנט,  ותפקידו  של הקולנוע אינו מתמצה בשליחות חברתית. ברמת התכנים, למשל, אפשר לראות בקולנוע אלימות, אונס או פדופיליה, ואף ליהנות מהם (או לסבול, תלוי בסרט). הקולנוע אינו מתיימר לספק מראית עין מושלמת כדי להפוך את המציאות למושלמת. סרטים כאלה מזכירים לנו תעמולה יותר מאשר אמנות.

כמו בסיפורו של בורחס, שבו מפת הקיסר המשורטטת ביחס של 1:1 חונקת את המציאות, כך חונקת מחאה זו את האמנות. היא עושה זאת בשם דרישה כפולה: מצד אחד, דרישה לשינוי המציאות באמצעות תיקון הייצוג; ומצד שני דרישה לתיקון הייצוג כדי שיהיה נאמן יותר למציאות. כלומר, לטענת המוחים נגד ליהוקה של ג'והנסון, עלינו לתקן את המציאות המעוותת שבה טרנסים הם מיעוט שאינו זוכה במספיק הזדמנויות תעסוקתיות; ומנגד, כדי לייצג את המציאות באופן נאמן, רק טרנסג'נדרים יכולים לשחק את עצמם. באופן זה נעלם הפער בין הייצוג למציאות, ומי שנשחקת ונמחקת בתהליך היא האמנות עצמה.

במאמר שפורסם ב"אינדיפנדנט" הבריטי (4.7), טען יאס נקטי כי קיים פער גדול בין גילום דמות לניכוס זהות שאיננה "שלך". הוא ביקש להזכיר כי פגיעה דומה בקהילת הלהט"ב התרחשה כאשר שחקניות סטרייטיות שיחקו דמויות לסביות בסדרה "ישנן בנות" (2009-2004). כיצד אפוא יוכל הצופה להבחין בין שחקנית לסבית לבין שחקנית סטרייטית? התשובה – רק אם יידע את זהותה המינית מחוץ למסך. האם באמת נרצה להגיע למצב שבו צריך לחקור ולפרסם את זהותם המינית של העומדים מולנו כדי להכריע מי ראוי לגלם תפקיד אמנותי ומי לא?

הדרישה להעניק תפקידים רבים יותר לשחקנים טרנסג'נדרים צודקת פוליטית, ולעתים גם מוצדקת אמנותית. יש טעם קולנועי בכך שנראה גיוון על המסך: הקומדיה הרומנטית "העודף בשבילך" שיצאה לאקרנים באחרונה היא דוגמא טובה לסרט שהעניין הקולנועי היחיד בו הוא שחקנים על הספקטרום האוטיסטי. מעבר לכך, מדובר בעלילה גנרית כפי שהוליווד יודעת לספק לנו. עם זאת, ריענון זהות הכוכבים והחלפתם בשחקנים מקבוצות מדוכאות לא ישנו את הוליווד בהכרח; מתישהו נתרגל לראות על המסך אנשים מקבוצות נוספות, ועלילות הסרטים ייוותרו אותן עלילות מסחריות.

את הנקודה האחרונה חשוב לחדד – והיא שהוליווד בלאו הכי מלהקת את ג'והנסון לתפקיד של טרנסג'דר מאחר שהתעשייה ההוליוודית היא "פוליטיקלי קורקט", כזו שמבקשת שנחווה מוסר השכל מנחם ודידקטי על המציאות; גם על מציאותן של קבוצות מדוכאות. לא מפליא גם שהוליווד התקפלה נוכח המחאות, משום שהפער בין המוחים לבין התעשייה מלכתחילה איננו גדול במיוחד.

סביר להניח שהמוחים על הליהוק של ג'והנסון יתנגדו גם להוליווד בגרסת השוליים שלה, הוליווד "ורנר הרצוגית" או "לארס פון-טריירית" למשל, מאחר שהטרנסים, הגמדים, המעוותים צורנית וגם האנשים "הרגילים" בסרטים אלה הם אנסים, פדופילים, שפלי רוח, רעים ואלימים. ולמרות זאת, הם עדיין אנושיים.

דורית גרסטנפלד

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"