אין רק שחור ולבן, אין טוב או רע מוחלטים. העולם מורכב וכדי להבין אותו צריך לבחון את התמונה המלאה. בעשורים האחרונים משרתת התפיסה המכונה פוליטיקלי קורקט את  אינטרס הבורגנות בצורה הפרודוקטיבית ביותר. במקום להתמקד בשורש העניין: בבעיות החברתיות, כגון אלימות משטרתית כלפי מיעוטים, ולהיאבק למען מטרות משותפות, מובילה אותנו החברה הניאו-ליברלית לאינדיבידואליזם קיצוני ולהתרכזות בדברים שוליים. הערך העליון של החברה הקפיטליסטית הוא נוחות האינדיבידואל וכל דבר שפוגע בה הוא פסול. מבחינתה, אין ערך לוויכוח אינטלקטואלי כן המנסה לפענח את האמת.

לפי השיח הליברלי הפוסט-מודרני, אין אמת והכל סובייקטיבי. זאת בניגוד לגישה המרקסיסטית, לפיה קיימים אמת ומדע, אבל תמיד אפשר לגלות עוד. כאשר נעשה שימוש במילים כמו אוטיסט או הומו כקללות, מקובל להגיב בהערות כגון: "מפגר זו לא קללה", בלי להסביר למה החברה מתייחסת להן כקללה. האולטרה-אינדיבידואליזם בחברה שלנו מנוון את המאבק לשוויון ולצדק, ומוחץ את הרעיונות בדבר חברה שבה האינדיבידואל נמנה עם משהו גדול ממנו.

החל בשנות השבעים, פסק חלק גדול מהשמאל המערבי לעסוק בבעיות החברתיות של הפועלים ובחוסר הצדק המהותי, ועבר לדבר על בעיות של מיעוטים כגון שחורים, היספאנים וחברי קהילת הלהטב"ק. הצעד הזה היה מחושב. ישנן הוכחות לכך שלסי. איי. איי. הייתה מעורבות בעניין, כפי שפרסם כריס ג׳פריס ב"אייץ' אר ניוז". גלוריה סטיינם (ממנהיגות התנועה הפמיניסטית האמריקאית בשנות ה-60 של המאה ה-20) הייתה אנטי קומוניסטית שהובילה את האמירה הפמיניסטית בכיוון המנותק מתפיסה מעמדית.

כמובן שחשוב לדאוג לקבוצות מקופחות ולאפשר לקבוצות מדוכאות הגדרה עצמית. אבל בחסות הניאו-ליברליזם נוצר מעין נרקיסיזם של קבוצות מקופחות: כל קבוצה חושבת רק על עצמה. אין מרכיב סוציאלי המאחד את האנשים כחברה.

המניע של בעלי ההון היה ונותר רווחים. ההיסטוריה הקפיטליסטית היא דברי הימים של מאבק המעמדות ושל  הקונפליקטים החברתיים. לבורגנות חשוב להסיט את השיח הציבורי מעיסוק בנושאים חשובים באמת כגון אלימות משטרתית, ניצול עובדים וטיהורים אתניים. בן אדם אינו רוצה שמישהו ירוויח על חשבונו. לכן כאשר אנשים מבינים שהרווח, פרי העבודה שלהם, זורם לכיס האישי של העשירון העליון, פורצות מחאה והתקוממות. לכן כה חשוב לבעלי ההון לכוון את השיח לדברים אזוטריים כמו ההבדל בין מונח מדעי למילת גנאי. אנשים לומדים אמנם לכבד קבוצות מיעוט, אך חסרה להם ההבנה שמשהו רקוב בקפיטליזם עצמו.

המקרה הישראלי

כך נוצרת מציאות אבסורדית: הקפיטליזם גורם למלחמות בהן נהרגים אלפים, ובמקביל מתפאר הצבא בזכויות לקהילה הגאה או בנשים הממלאות תפקידים בכירים במכונת ההרג שמטרתה לשמר את המשטר הקפיטליסטי הקולוניאלי.

אך בעוד שבארצות-הברית מדברים על מגדר, אייבליזם (יכולתנות) או גזענות תוך שיקוף האינטרס של הבורגנות האמריקאית, בישראל המניע העיקרי הוא – המשך הקולוניאליזם בשטחים הכבושים. כיצד לחפות על כך, מושמעות אמירות ריקות מתוכן כמו: "אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" או "בעזה אין מצעד גאווה".

בישראל, גם בקרב הקהילה הגאה מושמעות אותן סיסמאות, למרות שמה שקורה בפועל רחוק מדמוקרטיה כמזרח ממערב. בעזה ובשטחים מנצלים פלסטינים להט"בקים כמשתפי פעולה. לשם כך מאיימים עליהם שאם לא ישתפו פעולה עם הממסד הציוני – יסגירו אותם למשפחות שלהם. אך בהתאם לנרטיב הציוני, ממילא היו זורקים אותם מהגג בין בשל האשמה בשיתוף פעולה או משום שנחשפה נטייתם המינית.

זוג גייז שירו ב-20 מחבלים

מאז מלחמת הטבח בעזה, אשר החלה בעקבות טבח 7 באוקטובר, אנחנו עדים שוב ושוב לגאווה של חיילים גאים. הם משרתים בצבא שעד לפני 20 שנה מנע זאת מדומים להם. אך בו זמנית מטילים פצצות על להט"בקים פלסטינים בדיוק כמו על ילדים, נשים וזקנים. סטטיסטית, הלהט"בקים הם לפחות 10% מכל ההרוגים. כלומר, לפחות 2,800 איש. אבל מבחינת צה"ל הכל בסדר, כי בסיירת משרתת חיילת טרנסית.

איפה האמפתיה כלפי הגייז בעזה? איפה הסולידריות של הליברלים עמם? אם לציבור הליברלי בישראל היה אכן אכפת מזכויות לקהילה הגאה, הוא היה מבין שכביכול הישגים כמו "זוג גייז ירו ב-20 מחבלים" לא משרתים דבר לבד מפרס ניחומים ומנקיפות מצפון של אנשים כמו טלי גוטליב, שאמרה: "אני לא מסכימה עם כל חברי הקואליציה אבל היה חשוב יותר להקים איתם ממשלה מאשר ממשלת שמאל".

ובמערב?

מאז החלה המלחמה, גוברים בעולם הקולות נגד ההפצצות בעזה. אצלנו, כרגיל, אומרים שזו אנטישמיות ושכולם שונאים את ישראל. אבל כנראה שאין דבר המפריע לציבור הציוני הנאור יותר ממחאת הלהט"בק האירופי/אמריקאי: קוויריות בעד עזה. האנטגוניזם הישראלי כלפי אותו נוער גאה, הרואה את הטיהור האתני אשר מתרחש ברצועת עזה ולא מוכן לשתוק, כי הוא מבין שכרגע יש אנשים שסובלים יותר, הוא דוגמא מובהקת לפינקוושינג ולאנטי-סולידריות הטבועה בציונות. בהקשר של אי-תמיכה במלחמה, פתאום מותר להגיד נגד גייז וקהילת הלהט"בק דברים שבדרך כלל לא נושאים חן בעיני הציבור הרחב.

זה לא גילוי שהממשלה הנוכחית היא החשוכה ביותר. בממשלה ישנם  שרים הרואים בקהילת הלהט"בק "תופעה מזוויעה שהמיטה עלינו את אסון 7 באוקטובר". אמירות כמו: "מצעד הגאווה מסוכן יותר מדאעש ומהחמאס" מתקבלות בשתיקת הסכמה אפילו מצד יושב ראש הכנסת. השאלה היא, מדוע לא מדיחים את הממשלה הזאת?

למה אמיר אוחנה ומאי גולן מסוגלים לשבת בקואליציה הכוללת אנשים כמו מיכל וולדיגר שרואה בטיפולי המרה אמצעי לסייע לאנשים "מבולבלים ולא יציבים בנפשם"? או עם משה גפני שהשחיל אמירה מיזוגנית על נועה קירל?

התשובה ברורה, אפילו בן גביר אמר אותה: הממשלה תיפול כאשר המלחמה תסתיים. הציבור קיבל הוכחה מוחצת עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה מוכנים למכור את העתיד של הילדים שלו עצמו עבור החלום הרטוב של אנשים כמו סמוטריץ' או אורית סטרוק בדבר חזרה לגוש קטיף בכל מחיר. הוכחה זו היא כנראה הדבר הטוב היחיד שאני יכול לומר על הממשלה הזאת.