לא סביר ולא הגיוני שהסיפור של הכפר אום אל חיראן מושמע בווליום כל כך נמוך. במקום שיתגייסו סביבו מעגלים רחבים ומסיביים של התנגדות, הוא נותר סיפור צדדי ושולי. אכן כן – העוול הזה בהחלט זועק לעזרה באופן מיוחד, גם ביחס לשאר הפלאות המתרחשות במחוזותינו.

ח"כ דב חנין (חד"ש – הרשימה המשותפת) בעת אירוע סולידריות בכפר אום אל–חיראן שבנגב (צילום: אקטיבסטילס)

לאחרונה השתתפתי באירוע מחאה באום אל–חיראן. באירוע השתתפו כ-100 איש, אורחים מבחוץ ותושבים של הכפר ושל ישובים שבסביבה, ביניהם חברי הכנסת דב חנין (חד"ש, הרשימה המשותפת) ותמר זנדברג (מרצ). בסיור בכפר ראינו את הבולדוזרים שהציבו בגבעה ממול כדי לאותת על ההריסה הצפויה. הראו לנו את התשתיות הנבנות מסביב לישוב החדש "חירן", שמתכוונים להקים על אדמות הכפר מיד אחרי ההריסה.

"על הגבעה הזאת עומדים להקים מרכז מסחרי" אמר לנו ראאד אבו אלגיאן, תושב הכפר, "אבל אותנו התושבים הנוכחיים לא חיברו למים". ראאד גם הצביע על מבנה בוואדי הסמוך – חוות בודדים של משפחה אחת בת 5 נפשות. "למשפחה בנו כבישי גישה, תשתיות מים, חשמל, אינטרנט, וכל זאת בזמן שהכפר בן 500 הנפשות שמעליה לא זכה בשירות כלשהו מהמדינה בכל 60 שנות קיומו".

אבל אם מגרשים אותם, מם הסתם מדובר בבנייה לא חוקית, לא? – זהו, שלא. עם קום המדינה, אבותיהם של תושבי הכפר גורשו מהמקום בו ישבו דורות ארוכים בהבטחה שיוכלו לשוב לשם תוך שבועות ספורים. לאחר שההבטחה לא קוימה, העביר אותם הממשל הצבאי שוב, הפעם לאתר בו ממוקם הכפר היום, והבטיח להם – ויש מסמכים המוכיחים זאת – שיוכלו לשבת על הקרקע ולהשתמש באדמות סביב לחקלאות ולמרעה. עד היום יושבים תושבי אום אל–חיראן על אותו השטח, ללא הכרה מצד מדינת ישראל, ללא תשתיות ושירותים כלשהם – כבישים, מים, חשמל, חינוך, בריאות. כלום.

נישול בלי תירוצים או נימוקים

הסיפור של אום אל–חיראן מופרך אפילו יותר מתכנית פראוור לעקירת 37 הכפרים הבלתי מוכרים בנגב. את אום אל–חיראן עוקרים אך ורק מפני שיש יהודים הרוצים להקים ישוב על אותה הגבעה בדיוק. זה רעיון מופרך – גבעות של חול משתרעות מכל עבר. "יש שטח פתוח ופנוי עבור עשרה ישובים חדשים – אומר אבו אלגיאן – אבל הם בחרו דווקא את השטח שלנו. ובלי לחשוב פעמיים המדינה מוציאה לפועל, בג"צ כבר אישר, הכפר ייהרס ועל אדמותיו יוקם הישוב היהודי חירן. לישוב הזה כבר התחילו לבנות תשתיות. יש אפילו נקודת ציון באפליקציית הניווט ווייז".

קיצוני עוד יותר הוא היחס של הרשויות לתושבי הכפר. תושבי אום אל–חיראן שמעו על התכנית להריסת כפרם ובניית היישוב היהודי על חורבותיו מהתקשורת ומבית המשפט. שום גורם לא פנה אליהם, לא הודיע להם מה המצב, לא הציע להם חלופות או פיצויים. הגורם הציבורי היחיד שמדבר עם התושבים לגבי עקירתם הצפויה היא יחידת יואב של משטרת ישראל. יחידה זו הוקמה כדי לטפל בבדואים בנגב באופן ייחודי. לדברי עטיה אל עאסם, ראש מועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שוטרי היחידה מגיעים לבתי המשפחות ודורשים מהן להרוס את בתיהן בעצמן. הדרישה מלווה באיומים: "אם לא תהרוס את הבית בעצמך נבוא ונהרוס לך אותו, ותוך כדי נרסק אותך ואת משפחתך, ואת חשבון ההוצאות של ההריסה נשלח אליך". בעקבות איומים אלה מספר משפחות כבר הרסו את בתיהן במו ידיהן, והתפנו ללא כל פיצוי או עזרה.

שחזור של הנכבה

המצב של אום אל–חיראן הוא ההדגמה הטובה ביותר לציונות מודל 2015, המנשלת ערבים מכפרם, כדי להקים עליו כפר ליהודים. אין כבר צורך להכחיש את הנכבה: ניתן פשוט לשחזר אותה בכל פעם מחדש.

אני פונה אל הקוראים – חייבים לעמוד לצד תושבי אום אל–חיראן. חייבים לדבר עם כל מי שיכול להקשיב, ולחשוב באופן יצירתי על דרך להרים את קול המחאה גם במרכז, כי ההחלטות מתקבלות בתל אביב ובירושלים, ולא בנגב. אירוע המחאה הוא רגע של תקווה. האנשים המגיעים והפועלים במסגרתו יכולים לחולל שינוי רק בשיתוף פעולה. האחריות מוטלת עלינו.

נעה לוי

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב