אני סופיה אור מרשת מסרבות. באוגוסט הקרוב אכנס לכלא צבאי על סירוב לשירות סדיר.
אני מסתכלת סביבי עכשיו, על המפגינים, הצעדות והמחאות, ואני רואה אנשים שמתחילים להתעורר. לפתוח את העיניים לפשיזם העולה, לזכויות שלהם שעומדות בסכנה.
אבל הגיע הזמן לפתוח את העיניים עד הסוף, ולהבין שהדמוקרטיה כאן תמיד הייתה ליהודים בלבד.
הגיע הזמן להפסיק להעלים עין מהדיכוי והשיטור שמתרחשים בשטחים, לכאורה בשם ביטחוננו אבל למעשה רק פוגעים בו. להסתכל בעיניים למדיניות האפרטהייד שישראל משליטה, ולמאות אלפי הפליטים הפלסטינים שגורשו, וכעת חיים ללא פתרון.
המכשיר באמצעותו מיישמת ישראל את מדיניות הנישול והדיכוי בשטחים הוא הצבא, ולכן לא אתגייס. אבל חשוב לי לא רק להימנע מלהתגייס – אלא לסרב באופן מוצהר. לא לעצום את העיניים לטרגדיה שמתרחשת פה, ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להעלות את המודעות אליה.
כי אין פה "אנחנו והם", אין פה משחק סכום אפס לפיו כל פגיעה בפלסטינים היא הישג לישראל, וההיפך. המחשבה לפיה אפשר לפתור את הקונפליקט בכוח, כוח ועוד כוח, היא פנטזיה שרק מובילה למעגל דמים בו כולם מפסידים.
ה"אנחנו והם" היחיד פה מורכב מהאנשים שמבינים שככל שטוב לאחד טוב לאחר, לעומת אנשים שלא. אנשים, יהודים ופלסטינים, שמבינים שאלימות רק מובילה לעוד אלימות. לעומת אנשים, פלסטינים ויהודים, שחיים במשחק שהוא רק כוח.
מי שנמצאים כעת בשלטון בישראל שייכים לקבוצה השנייה. הם מאמינים בלנצח, ובלמחוץ. מאמינים שאם רק ישתמשו ביותר כוח זה יסתדר.
ישראל היא הגורם החזק במשוואה, ולכן יש לה את הכוח והאחריות לעבוד למען עתיד טוב יותר לשני העמים. במקום זה היא פועלת למען עליונות יהודית, וסיפוח שמצהיר ללא בושה שמיליוני פלסטינים ישארו ללא זכויות אזרח בסיסיות.
לכן עכשיו מאי פעם חשוב להילחם למען דמוקרטיה לכולם, ולא לעצור בקו הירוק.
הבוטות בה הממשלה הנוכחית פועלת עוזרת לפתוח את עיניהם של אנשים למחיר שנשלם כולנו אם נמשיך ללכת במסלול הכיבוש וההתנחלות, עליו ישראל צועדת כבר דורות.
אני מסרבת להתגייס לצה"ל ולעזור לישראל לממש את המדיניות הזאת, ואני מסרבת לעשות את זה בשקט.
אני בוחרת באכפתיות וסולידריות שלא מוגבלת על ידי לאום, ובלקדם שינוי שיגן על כולם.
אנחנו ב"רשת מסרבות" לא ניקח בדיכוי הזה חלק, ואת צווי הגיוס שלנו אנחנו שורפות
