הקובץ "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית" בעריכת פרופ' דניאל בר–טל ופרופ' יצחק שנל (אשר ביקורת עליו התפרסמה ב"זו הדרך",בדצמבר האחרון), נידון ביום עיון באוניברסיטת ת"א בסוף פברואר. בכנס הציגו החוקרים את הרקע האקדמי–המחקרי ואת הפרקטיקה של הכיבוש.
פרופ' בר–טל המשיג את שני המונחים "סכסוך" ו-"כיבוש". הראשון הוא מצב בו שתי קבוצות תופסות את המציאות באופן סותר, ואילו השני הוא מצב של שליטה זמנית (אך ארוכה בשנים) בידי מדינה, וזאת ללא מימוש ריבונות בשטח הכבוש. הכובש מצוי בפאזה של שמחה, גאווה והרגשת ניצחון, ומצפה לסדר ולמצב של סטטוס–קוו. ואילו הנכבש חש אובדן, כשלון, נחיתות, השפלה, נקמה, ומצפה לשחרור – באמצעות מאבק, מהפכה וארגון התנגדות במחתרת. מצב של כיבוש אינו מקובל כיום בעולם, שכן הוא מהווה פגיעה בזכויות הפרט והכלל של העם הכבוש.
כ-60% מהציבור בישראל מאמינים שהשטחים שנכבשו במלחמת יוני 1967 הם "שטחים משוחררים". אולם רוב העולם רואה בהם שטחים כבושים. עד היום, נעצרו ונאסרו כ-800 אלף פלסטינים, שהם כשליש מהאוכלוסייה הכבושה בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים.
פרופ' שנל ניתח את אופייה של ישראל כיום, ומצא כי המדינה הופכת יותר ויותר יהודית ופחות ופחות דמוקרטית. הדבר מתבטא בהשתקת קולות ביקורתיים במערכת החינוך, בחקיקת בידי הכנסת של חוקים עוקפי בג"ץ, בעדויות שקר המושמעות כשמנסים לחקור פשעים נקודתיים של חיילים בשטחים, בהקמת מאחזים בלתי חוקיים על אדמות פלסטיניות, בהתארגנות של מיליציות מקומיות ("תג מחיר"), בסבסוד ההתנחלויות בידי הממשלה, בהתגברות המגמות הלאומניות בחברה הישראלית, ובתופעות של פגיעה בנוף ובסביבה היישובית והפיסית.
פרופ' צ'ארלס גרינבוים מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, הדגיש את השפעת הכיבוש על הפסיכולוגיה והמוסר של הילדים, האזרחים והחיילים. הוא הביא, כדוגמא, את העדויות של חיילים מארגון "שוברים שתיקה", אשר חזרו משירות צבאי בשטחים הכבושים וחושפים את העוולות היומיומיות שנאלצו לבצע.
הרג ופציעה של ילדים – ובעיקר הקרנת התמונות והדימויים בכלי התקשורת – מגבירים את החרדה ואת הזילות של חיי–אדם. גרינבוים תיאר מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, המצביעים על קשר בין המאבק שניהלו הפלסטינים (רובו מאבק עממי בלתי–אלים, אך בחלקו מאבק מזוין) והמלחמה שניהל הצבא נגדם, לבין עלייה בפשיעה בשתי החברות, הישראלית והפלסטינית, וכן עלייה במפלס האלימות בחברה האזרחית בכל הגילאים.
הצעותיו של גרינבוים לשינוי המצב ולשיפורו, כוללות יצירת נורמות חדשות להתנהגות, מאבק לשוויון זכויות, והקפדה על ענישה שווה לעבירות דומות שנעשות בידי ישראלים ופלסטינים. הצעתו המרכזית הייתה כי יש לנהל דו–שיח עם "האויב", וללמוד את החברה האחרת ואת שפתה.
המושב השני עסק בזכויות האדם ובמשטר הכיבוש, והממצאים בו הוצגו בידי אנשי מקצוע העוסקים בכך בשטח. עו"ד מיכאל ספרד תיאר את מערכת המשפט הצבאית, השונה עד מאוד מהמערכת האזרחית, ובה קיימות נורמות שיפוטיות שונות ביחס לעבירות של מתנחלים לעומת עבירות של פלסטינים. שתי מערכות השיפוט יוצרות משטר של שליטה ודיכוי, שזוכה בחיזוק אידיאולוגי באמצעות חוקים שחוקקה הכנסת, דוגמת "חוק המסתננים", "חוק החרם", "חוק הנכבה", וכו'. על המצב הפיסי והאנושי בשטחים ועל מצב התעסוקה המפלה, דיברו ג'סיקה מונטל ותגריד שבייטה מארגון "קו לעובד".
המושב השלישי – אותו הנחה שאול אריאלי – עסק בפירוט רב בהשפעת הסכסוך על מה שמכונה "החוסן הלאומי" של החברה בישראל, תוך התייחסות לגידול בעוני במקביל לגידול בתקציב הביטחון, ובהשלכות הכלכליות של בניית גדר ההפרדה והרחבת הבנייה בהתנחלויות.
מסקנה מתבקשת מיום עיון זה היא שמאז מלחמת 1967 מתדרדרת החברה הישראלית למצב של חברה אתנוצנטרית. הביטויים לכך רבים ומדאיגים: ספרי לימוד עוברים צנזורה, "הקו הירוק" נמחק מהמפות, דמות הערבי בספרות העברית עוברת דה–הומניזציה, ושמות במרחב הציבור מתייהדים. הקובץ תורם תרומה לתיאור מצב הכיבוש ולניתוחו. נותר האתגר הגדול של שינוי מצב זה, של סיום הכיבוש, ושל השגת שלום צודק בין שני העמים.
דן יהב
