ההישג של הרשימה כולנו העיר, שזכתה בבחירות המקומיות בתל אביב־יפו בשלושה מנדטים, הוא אדיר לא רק בגלל שלושת המנדטים. הרשימה ניהלה קמפיין המבוסס על שוויון ושותפות. השותפות, הנדירה כיום למרבה הצער, כוללת לא רק את ה"יהודים וערבים" הקבוע של השמאל העקבי, אלא גם מזרחים משכונות הדרום המדוכאות וגם מבקשי מקלט שלמרבה הצער רק למיעוטם ניתנה זכות בחירה לעירייה, ולבודדים בלבד – גם לכנסת.

ההצלחה הושגה למרות שהעיר מלאה בלובשי מדים חמושים שביניהם גם ליברלים ומי שמגדירים עצמם שמאל; ולמרות שתעמולת בחירות של רשימות אחרות כללה מופעי הצדעה ל"לוחמינו", כלומר הערצה למלחמה ולפלישה. הישג נוסף, בהיבט יותר פנימי, הוא הצלחתו של גרעין הפעילים של חד"ש ביפו ובתל אביב ליצור בעירייה מסורת אסטרטגית הנמשכת יותר מקדנציה אחת. כולנו העיר היא סיעה ממשיכה של אנחנו העיר, אשר הפיקה לקחים ותקנה שגיאות (הנקראות בקצרה "אסף הראל" ו"פולחן הסלבס").

סיפוח יפו לתל אביב (ב-1949) יצרה מצב שבו במשך 60 שנה השיגו כוחות השוויון, ובמרכזם מק"י וחד"ש, קרוב למנדט אך לא השיגו אותו. לכן מעולם לא התמודדה רשימת חד"ש עצמאית בעיריית הסיפוח המוזרה הזאת "תל אביב יפו". לפני הפילוג ב־1965, נכנסה מק"י למועצה כאשר רוב הקולות היו של יהודים. כך אירע גם בפתח תקווה, באור יהודה, ברמת גן ובערים יהודיות נוספות. זאת בהבדל מחיפה, שבעירייתה ישנה כמעט תמיד סיעה של חד"ש, וכן מעכו, מלוד או מרמלה, מייצגות הרשימות את המיעוט הלאומי הפלסטיני שנותר במולדתו לאחר הנכבה. גם כשהייתה רשימה יפואית מובהקת ומאוחדת, היא לרוב הייתה על גבול המנדט.

לפיכך התמודדנו בעשורים האחרונים עם שורה של "ניסויים" בבחירות המוניציפליות. והנה השנה הניסוי הצליח ויצר מסורת של הצלחה הנמשכת יותר מקדנציה אחת. לדעתי, אסור לנו לוותר  על חזון יפו כעיר עצמאית וגם לא על שותפות שתכלול את כל כוחות המיעוט הלאומי הפלסטיני ואת כוחות השוויון והשמאל בקרב הרוב היהודי. נכון שהיעדר רשימה של בל"ד בבחירות האחרונות מנעה מאיתנו תחרות מכוערת על קולות כמו זו שהייתה ב־2018. אך המצב הזה גם יצר מצב מתסכל מול הנטייה בקרב לא מעטים ביפו לא להשתתף בבחירות. אחדות יפואית משולבת באחדות תל-אביבית-יפואית תניב שותפות ראויה גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/127765