"חושבים גרמניה: דיאלוג ישראלי" הוא ספר חדש מאת ההיסטוריונים משה צוקרמן ומשה צימרמן (הוצאת רסלינג, 2022, 260 עמודים), המומלץ בחום לכל המתעניין בשילוש הלא-קדוש: גרמניה, ישראל ופלסטין. המחברים הם חוקרים שמאליים ותיקים של יחסי גרמניה-ישראל. אך למרות רקעם האקדמי, פרי עטם החדש אינו נקרא כמחקר יבש, אלא כשיחה. תוכן הספר מאגד תכתובות מייל בין החוקרים, וכך חושף את הקורא באופן ראשוני ובלתי אמצעי לעבודת המחקר ההיסטורית המשותפת שלהם.

    הספר פרובוקטיבי וביקורתי. לראייה – שני החוקרים מתדיינים בו ארוכות בנושא שהס מלהזכיר הן בישראל הן בגרמניה: הקשר ההיסטורי בין השואה היהודית לנכבה הפלסטינית. השניים מסכימים כי הקמת מדינת ישראל זורזה כתוצאה מהשואה, וכי הובילה לאסונם של הפלסטינים. עם זאת, נזהרים החוקרים ומתעכבים על הדקויות באבחנה מושתקת זו: האם הציונות הייתה מנצחת אלמלא התרחשה השואה, או שמא האנטישמיות לבדה הייתה מספיקה כדי להוביל להקמת מדינת ישראל? מדוע מסרבים המוסדות הגרמניים להעניק ביטוי למצביעים על האלימות שמפעילה ישראל כלפי העם הפלסטיני? מה הקשר בין שינוי היחס הישראלי לגרמניה לבין אפרטהייד ומלחמה?

גרמניה, ישראל ופלסטין: מיליטריזם וזיכרון

    שני החוקרים חלוקים ביחס לציונות: צוקרמן הניאו-מרקסיסטי מתנער ממנה, בעוד שצימרמן הליברל (שספג בעבר תביעה על השוואתו בין "התהליכים" המתחוללים בישראל לבין אלה שקרו בגרמניה בשנות ה-30) מבקש להיאחז, בקושי רב, בפרשנות שמאלית-ציונית. המחלוקות בין השניים זעירות, ומתגלות בעיקר בשולי דיון שקיימו בנושא "מיליטריזם וזיכרון". בדיוק ברגע כזה מתגלה מבנהו הייחודי של הספר כמוצלח, והדיאלוג בו כפורה ביותר.

    צוקרמן וצימרמן מתחקים אחר צביונה של יהדות גרמניה טרום השואה. הם מתארים קהילה של יהודים פתוחים ומכילים, אשר ניסו להיטמע בחברה הגרמנית וקראו לעצמם "בני דת-משה". הנרטיב הציוני מרבה להציג את השמדתם כעונש על "חטא ההתבוללות" שלהם, וכתוצאה של כישלונם להשתלב בחברה האירופית. בניגוד לכך, מבקשים צוקרמן וצימרמן דווקא ללמוד מהמסורת ומהתרבות היהודית-גרמנית של תחילת המאה ה-20. בשם הקוסמופוליטיות של יוצאי גרמניה, הם קוראים לקבלת פליטים בישראל ומוחים על ההגמוניה השמרנית והאורתודוקסית בהנהגת הקהילה היהודית בגרמניה כיום.

    החוקרים מזהים דמיון בין גלי המיליטריזם ששטפו את גרמניה בזמן מלחמות העולם לבין המיליטריזם הישראלי. לקחי השואה, כך נראה, שינו את הגרמנים לפציפיסטים מחד גיסא, ואת הישראלים לכובשים במסווה של מתגוננים מאידך גיסא. אך השניים מבהירים כי אין צורך בהשוואה לאושוויץ כדי להזדעזע מהמחסומים בשטחים הכבושים. לדעתם, כל הצדדים בסכסוך, כולל הפלסטינים, עושים בשואה שימוש ציני לצרכיהם הפוליטיים. ישראל הממוסדת, למשל, מנסה להעביר את התיוג "עמלק" מהגרמנים לפלסטינים, תופעה שמופעיה הקיצוניים אף תולים את האשמה לשואה בפלסטינים. בהקשר זה מזכירים החוקרים את התבטאויותיו חסרות השחר של בנימין נתניהו, שבדה מדמיונו עלילה פסאודו-היסטורית לפיה המופתי הפלסטיני הוא ששתל במוחו של אדולף היטלר את רעיון השמדת היהודים.

הנהגה יהודית מול קהילה יהודית

    הספר כולל דיונים מסקרנים גם בנושאי ספורט, באירועי מאי 68', ואף במלחמה באוקראינה. ובכל זאת, קיימת בו נקודת תורפה עיקרית. לאורך הספר כולו, מזהים צוקרמן וצימרמן שוב ושוב בין הנהגת יהודי גרמניה ליהודי גרמניה עצמם. למעלה ממחצית מהיהודים המתגוררים בגרמניה כלל אינם חברים בקהילה הדתית הרשמית. רובם כלל אינם מעורבים בחיים היהודיים ואינם מקיימים אורח חיים דתי.

    בשנים האחרונות, בהשפעת יהודים מזרח-גרמנים ומהגרים ישראלים, צמח בגרמניה דור חדש ושמאלי של יהודים. ביניהם ניתן למצוא יוצרים בולטים בתחומי הספרות והתיאטרון, כמו גם חברים בארגונים המותחים ביקורת על הנהגת הקהילה השמרנית. לכן, התיאור המכליל והשלילי בספר של יהודי גרמניה כקהילה המשועבדת לישראל ולממסד האורתודוקסי חוטא למציאות. הוא גם מחמיץ את הביקורת השמאלית שמותחים אינטלקטואלים יהודים החיים בגרמניה, כגון מקס צ'ולק ותומר דרייפוס, על הפער המעמיק בין ההנהגה לחברי הקהילה.

    פרקי הספר ברובם אינם מסתיימים בהכרעה, בין השאר כי אינם מגדירים די הצורך את המושגים שבשימוש כמו "הטרונורמה" או "אותנטיות". אך בעיניי עמימות זו היא דווקא אחד מיתרונות הספר, כי היא מותירה אותו נגיש ומעניין. הוא חושף בפני הישראלים את הלקח הבעייתי בלשון המעטה, לפיו גרמניה בת זמננו "לוקחת מהשואה". גרמניה תומכת, בשם זיכרון השואה, במאוויים האלימים ביותר של ממשלות ישראל. כדי להוסיף חטא על פשע, היא חוברת להנהגה היהודית ואפילו לאגפים מסוימים בשמאל-לכאורה, ומשתמשת תכופות באמתלת האנטישמיות כדי להצר את צעדיהם של מוסלמים, מהגרים ופלסטינים.