קומץ פעילי התנועה הפשיסטית "אם תרצו" וצעירי מפלגת הימין "יש עתיד", שבחלקם הגדול אינם לומדים באוניברסיטת בן-גוריון, הפגינו אמש (שני) בקמפוס הבאר-שבעי נגד הענקת פרס לארגון "שוברים שתיקה". שעה לאחר מכן, נערך באולם מלא מפה לפה הטקס האלטרנטיבי של מרצים באוניברסיטה, שהחליטו להעניק את פרס ל"שוברים שתיקה" במעמד הסופר וחתן פרס ישראל, עמוס עוז, במקום פרס שנשלל מהארגון על ידי נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון פרופ׳ רבקה כרמי לפני מספר חודשים.
מנכ"לית שוברים שתיקה, יוני נובק, בהפגנה נגד הכיבוש בתל-אביב (צילום: אקטיבסטילס)
עוז, שנשא דברים בטקס, אמר כי מקבלי הפרס מ"שוברים שתיקה" הם ראויים מאין כמותם. לדבריו, "באחרונה, ובייחוד בימים האחרונים, אני שואל את עצמי מדוע ארגונים כמו 'שוברים שתיקה', 'בצלם' ו'שלום עכשיו' מעוררים אצל כל כך הרבה אנשים רגשות פחד, זעם ועוינות. לא רק אצל אנשי ימין קיצוניים, גם אצל אנשים שרואים עצמם אנשי אמצע, מרכז הדרך, אנשים מתונים. הסיבה לעוינות הזאת איננה בגלל הסיבה שיריבינו גזענים. רובם המכריע אינם גזענים. גם לא בגלל שכל יריבינו סותמי פיות, רובם המכריע אינם סותמי פיות. רובם המכריע אינם שונאי ערבים. מה שמפריע להם הוא שהארגונים חופשים את פשעיה של ישראל – ובה פוגע בנורמאליות המדומיינת שלהם". יצוין שעוז בנאומו הארוך לא התייחס כלל לכיבוש או לשאיפות הלגיטימיות של העם הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל.
עם קבלת הפרס, נשאה דברים מנכ"לית שוברים שתיקה יולי נובק שאמרה "החיילים והחיילות ששברו שתיקה לא עשו את זה בוואקום. מעשה שבירת השתיקה לא מבקש לנקות את מצפונו של מישהו או להקל על הפוסט-טראומה של מי שנשלחו לאכוף משטר צבאי על אזרחים. מעשה שבירת השתיקה לא עושה נעים לאף אחד. שבירת השתיקה מגרדת, מפחידה ומדירה שינה. מטרתה של שבירת השתיקה היא להביא לשינוי רדיקלי של מצב פוליטי – לא באופן קוסמטי, אלא מהשורש. זהו אקט של נקיטת עמדה אישית ומוסרית מול התנהלות פסולה מראשיתה ועד סופה. זהו גם אקט של לקיחת אחריות ולצידו הנכונות לשלם מחיר אישי על כך. שבירת השתיקה שלנו היא נגד הכיבוש. שבירת השתיקה שלנו זועקת שהשליטה הצבאית במיליוני בני אדם, בפלסטינים, במשך עשרות שנים – היא דבר פסול מיסודו. שהכיבוש הוא לא משהו שצריך לנרמל או "לתקן", אלא לסיים. כי למרות שהוא קיים עשרות שנים – אין לו זכות קיום. ושבירת השתיקה קוראת תיגר על מה שהפך להיות חלק מאתנו ומהזהות שלנו, תכף כבר חמישים שנים".
עוד הדישה נובק ש"שוברים שתיקה, מיום הקמת הארגון ועד היום הזה, הוא לא חלק מהקונסנזוס הלאומי. להיפך, שבירת השתיקה היא האקט שבו אנחנו יוצאים אל מול הקונצנזוס. ובמקרה הזה, אסור שנתבלבל, הקונצנזוס הוא הכיבוש. החיילים והחיילות ששברו שתיקה עשו זאת כדי לסיים את הכיבוש. הם, אנחנו, מבקשים לאתגר אותו. לחבל במנגנון שלו. לא לאפשר לו להמשיך. הם שוברים שתיקה וחושפים בפנינו מה זה אומר לכבוש – לא בתיאוריה, לא במחקר היסטורי, לא מרחוק. הם היו שם. והם מראים לנו את אי הצדק המובנה בהמשך מימוש המדיניות האכזרית הזו. והם גם מוכנים לשלם מחיר אישי על האקט הזה". כמו כן "שבירת השתיקה היא זכות שיש לאזרח במדינה דמוקרטית לאתגר את הקונצנזוס. להתייצב מולו ולצעוק שמה שהרגילו אותנו לחשוב זה פשוט חרטא. זה שקר. זו אשליה. זוהי מדיניות רעה שמשרתת רק חלק קטן בחברה הישראלית: את הימין המשיחי-מתנחלי ונציגיו בכנסת. אז, בעצם, פרופ' כרמי ופרופ' הכהן וחברי ההנהלה האחרים שבחרו בנימוק הקונצנזואלי הזה, לא גילו לנו שום דבר חדש. הם צודקים. אנחנו נמצאים – ובגאווה – מחוץ לקונצנזוס". לדבריה שוברים שתיקה יהיו בקונצנזוס "ביום שננצח. ביום שהכיבוש יסתיים ויתחיל גם תהליך התיקון וההחלמה ממנו. עד אז – אין לנו שום עניין להיות חלק מהקונצנזוס. לא כי אנחנו רוצים לעשות דווקא, אלא כי אין לנו שום ברירה אחרת".
נובק סיימה את דבריה ואמרה מה שמאפשר לכיבוש להימשך ולשגשג הם הסוכנים שלו. אלה שלא אוהבים אותו בכלל, אבל שותקים מולו. אלה שיודעים שהוא מסכן את עתידה של ישראל, אבל לא מתקוממים נגדו. אלה שמכירים בכך שהכיבוש פוגע בדמוקרטיה בישראל, אבל לא נלחמים בו. ובעיקר אלה שתפקידם להגן על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל בוחרים שוב ושוב להישאר בקונצנזוס".
