ארגנטינה ופולין העפילו אמש (רביעי) לשמינית גמר המונדיאל בקטאר אחרי ניצחון 0:2 של התכולים-לבנים. אלכסיס מקאליסטר וחוליאן אלבארס כבשו את השערים המכריעים וליאו מסי החמיץ פנדל.
אך, כדורגל הוא פוליטיקה באמצעים אחרים; הדבר נכון גם למונדיאל הנערך בימים אלה בקטאר, ובייחוד לזה שנערך ב-1978 בארגנטינה. במוצ"ש האחרון, לפני הקרנת המשחק הקודם של ארגנטינה נגד מקסיקו במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב, הרצה ד"ר אפרים דוידי על קמפיין החרם על הטורניר ב-1978. ב-24 במארס 1976 השתלט צבא ארגנטינה על קריית השלטון בבואנוס איירס. כך החלה הפיכה צבאית פשיסטית עקובה מדם. מטרת ההפיכה הייתה: לשרת את האינטרסים של בעלי ההון המקומיים ושל ארצות הברית.
"לא למונדיאל 78 בארגנטינה!", כרזה שהופצה בצרפת לקראת גביע העולם בכדורגל שנערכה בבואנוס איירס ב-1978 (צילום ארכיון: זו הדרך)
ההפיכה ידועה לשמצה בשל מספר הקורבנות העצום שגבתה: שלושים אלף "עצורים-נעדרים" נחטפו, עונו ונרצחו. אותם נרצחים, אשר מקום הקבורה של חלקם לא נודע עד היום, היו רובם ככולם אנשי שמאל, חברי ועדי עובדים, סטודנטים ופעילים חברתיים.
ממשלת ישראל, שבראשה עמד באותם ימים יצחק רבין, הייתה בין הראשונות להכיר בלגיטימיות של החונטה הצבאית בארגנטינה. אולם את הידיעות באשר לקשרים הקרובים שנרקמו בין ישראל לארגנטינה, ובייחוד אלה הצבאיים, בחנה עינה הקפדנית של הצנזורה הצבאית. כתוצאה מכך, המצב העגום בארגנטינה מיעט לעלות לסדר היום הציבורי בישראל. השרה לשעבר שולמית אלוני, אז חברת כנסת במפלגתו של רבין (העבודה), העידה כי "סתמו את פיה" כאשר במהלך דיון בכנסת ניסתה להעלות את נושא מכירת הנשק למשטר הרצחני בארגנטינה.
החרמת הגביע בישראל
ערב שריקת הפתיחה ב-1978, ביקר בבואנוס איירס הרמטכ"ל לשעבר, מרדכי (מוטה) גור. הוא נועד עם הגנרל חורחה רפאל וידלה, שמונה להיות נשיא, והכריז: "זה לא סוד. כולם יודעים שישראל היא אחת הספקיות העיקריות של נשק לצבא ארגנטינה". גור פעל באותם הימים כשליח התעשייה הצבאית הישראלית באמריקה הלטינית.
בתגובה לאירועים, הקימו אנשי שמאל ישראלים יחד עם גולים ארגנטינאים את "הוועד לסולידריות עם העם הארגנטינאי". הארגון היה הרוח החיה של החרם המקומי על משחקי גביע העולם. המבצע להחרמת המונדיאל החל בישראל בחודשים הראשונים של 1978.
ערב לפני שמלאו שנתיים להפיכה הצבאית בארגנטינה, במוצ"ש 23 במארס 1978, קיים הוועד הפגנה בת כמה מאות משתתפים מול בניין שגרירות ארגנטינה, אז ברחוב הירקון בתל-אביב. אחד מפעילי הוועד סיפר: "הייתה לנו בעיה. חלק מן המפגינים הגיעו לישראל עוד בטרם ההפיכה הצבאית, ורבים רצו לשוב לארגנטינה כדי לבקר את משפחתם. הפגנה מול השגרירות העמידה בפנינו דילמה קשה, כי ידענו שמצלמים אותנו מתוך הבניין".
הפתרון היה פשוט: המפגינים ברובם עטו מסכות, ורק אזרחים ישראלים שהגיעו לתמוך במאבק הפגינו גלויי פנים: "העניין הפך גימיק תקשורתי. כך הגנו על עצמנו, וגם הדגשנו שהמפגינים חוששים לגורל יקיריהם בארגנטינה". ההפגנה זכתה בסיקור צנוע, ופורסמו כמה ידיעות המתעדות את הנעשה בארגנטינה. אפילו הגיעו לפרסום מאמרים שקראו להחרים את המונדיאל. את אחד המאמרים חיבר שליח "הארץ" בארגנטינה, מרסל זוהר, וכותרתו הייתה: "ארגנטינה: לאן נעלמו יותר מ-300 יהודים?".
ב-27 במארס 1978 הוקם בחיפה ה"וועד הישראלי להחרמת אליפות העולם בכדורגל". כחמישים פעילים לקחו חלק באירוע הקמתו, מרביתם גולים ארגנטינאים ופעילי שמאל. באותו אירוע סיכמו הפעילים להקים ארבעה מרכזי פעילות: בתל-אביב, בחיפה, בירושלים ובבאר-שבע; וכן סיכמו לפעול גם בקיבוצים – ובמיוחד באלה בהם התגוררו יוצאי אמריקה הלטינית. כמו כן, החליטו לקחת חלק ב"שבוע הבינלאומי להחרמת האליפות" שנערך בין 22 ל-28 באפריל 1978, על פי קריאת הוועד המקביל בצרפת. פעילות המחאה נגד המונדיאל צברה תאוצה עם פרסום ידיעות בעיתונות הישראלית לפיהן מדריכים ישראלים, ממשטרת ישראל ומצה"ל, העבירו הדרכות לקצינים במשטרה הפדראלית הארגנטינאית ששימשה משטרה פוליטית.
חודשים של פעילות אינטנסיבית
ב"ס, אחד הפעילים בוועד להחרמת המשחקים ותושב מדריד כיום, מספר: "פתחנו בקמפיין להחתמת עצומה נגד מכירות נשק ישראלי לארגנטינה. להפתעתנו אספנו אלפי חתימות ושלחנו אותן ליו"ר הכנסת יחד בצירוף בקשה להיפגש עמו. למרבה הצער לא קיבלנו תשובה. זו הייתה התגובה המקובלת מהממסד: לא מאשרים קבלת מכתבים או תלונות. אפילו ההסתדרות מעולם לא השיבה לפניותינו. בתמימותנו, חשבנו שההסתדרות, כמו איגודים מקצועיים רבים בעולם, תתמוך במאבק".
"בסך הכול קיימנו פעילות אינטנסיבית במשך שישה חודשים. רצינו להגיע לכל בית בישראל עם המסר שלנו. אך לא עמדנו ביעד, כי הכוחות לא היו שקולים. אף אחת ממפלגות הממסד לא תמכה בנו, כולל מפלגות השמאל, והכנסת סגרה בפנינו את שעריה", סיכם ב"ס.
