בשנת 1991, בעקבות קריסת ברית המועצות, הגיע לישראל גל הגירה של דוברי רוסית. המהגרים החדשים השתכנו בעיקר בערי הפריפריה ובשכונות מוחלשות באשדוד, בראשון לציון ובבת ים.
כותב הרשימה, עידן סלוצקר, הפעיל בקרב אנשי שמאל דוברי רוסית (צילום: זו הדרך)
"העלייה הגדולה" בעקבות נפילת ברית המועצות התרחשה, בעיקרה, לא ממניעים פוליטיים ציוניים אלא מסיבות כלכליות. ממשלת ישראל דאז ראתה בתנאים הפוליטיים במזרח אירופה הזדמנות להביא לארץ כוח עבודה משכיל, והמהגרים ביקשו לעזוב את המדינות הפוסט-סובייטיות שקרסו מבחינה כלכלית ואיכות החיים בהם הדרדרה בעקבות התפרקותה של ברית המועצות. לא רק יהודים עזבו אז – כמעט שליש מאוכלוסיית ברית המועצות ברחה מהמדינות הפוסט-סובייטיות לאחר הקריסה.
בניגוד לגלי הגירה אחרים, המהגרים הרוסים שמרו על תרבותם, על שפתם ועל שייכותם הקהילתית – מה שאינו מקובל על הממסד הישראלי. התפיסה הקולוניאלית של הממסד הציוני חותרת לגבש אוכלוסייה ישראלית-יהודית הומוגנית, ולצורך זה פועלת למחוק את הייחודיות התרבותית ואת הזהות הקהילתית של קבוצות המהגרים השונות.
משום כך, מאז ההגירה הגדולה של 1991 מנסה המערכת הציונית "לשבור" את התרבות הרוסית של המהגרים. זאת באמצעות דחיקה של השפה הרוסית ממערכת החינוך, ואף פסילה של ציון מועדים כמו חגיגת השנה החדשה. נושא זה שנוי במחלוקת מדי שנה לקראת ה-1 בינואר. במערכת החינוך, אפילו בערים עם אוכלוסייה רוסית גדולה, אוסרים על תלמידים להיעדר מהלימודים ב-1 בינואר ומנסים למנוע מהם לחגוג באמצעות קביעת בחינות דווקא ב-1 בינואר, תוך הטלת עונשים על אי-הגעה. אלה רק כמה דוגמאות ממלחמתו של הממסד הציוני בתרבות הרוסית.
"חוק הלאום" שנחקק ב-2018 נתקל בהתנגדות בקרב דוברי הרוסית בארץ, כיוון שנתן לגיטימציה להמשך המתקפה על התרבות הרוסית ועל השפה הרוסית. ביטול חוק הלאום הוא למעשה אינטרס משותף לחברה הרוסית ולחברה הערבית, שהממסד הציוני מנסה לדכא את תרבותן ושפתן.
למהגרים מהמדינות הפוסט-סובייטיות, שהם כשישית מאוכלוסיית המדינה, מאפיינים חברתים-כלכליים בולטים: 53% מהם חיים בדירות שכורות, ו-68% מהם עובדים בענפי התעשייה והשירותים. מכאן עולה שדוברי הרוסית משתייכים ברובם למעמד העובדים בישראל, ועליהם להיות חלק מכל התארגנות מעמדית רחבה.
אחת הבעיות המרכזיות של המהגרים מברה"מ לשעבר היא בעיית הפנסיות. אלה שהיגרו לישראל בשנות ה-90 איבדו את הפנסיה הסולידית שהבטיחה להם המערכת הסובייטית טרם קריסתה, ונקלטו במערכת הפנסיונית הישראלית, בה נצברת הפנסיה במשך שנות העבודה. אך רבים מהמהגרים הרוסים, במיוחד אלה שהגיעו לארץ בגיל מבוגר, או הועסקו לאחר הגעתם בחברות קבלן נצלניות, לא הצליחו לצבור מספיק ותק טרם יציאתם לפנסיה. רבים מן המהגרים יוצאים אפוא לפנסיה ללא אפשרות אמיתית להתקיים ממנה, וברוב המקרים נאלצים לחפש עבודה "בשחור", כלומר ללא זכויות עובדים ולרוב מתחת לשכר המינימום, על מנת לפרנס את עצמם. בעיה זו ניכרת מאוד דווקא עכשיו – כשרבים מהעולים המבוגרים של שנות ה90 עומדים לקראת יציאה לפנסיה. נוסף על כך, יוצאי רוסיה הם הקבוצה השנייה בגודלה בקרב העובדים בענף הבנייה, אחרי העובדים הערבים (מתוך העובדים המקומיים ולא הזרים). העובדים הרוסים ניצבים במקום השני, אחרי העובדים הערבים, גם במספר נפגעי התאונות הקטלניות המאפיינות את ענף הבנייה בישראל.
יש חשיבות גדולה ליצירת שותפות בין ציבורים אלה במאבק לשינוי המצב באתרי הבנייה, שכן זה מאבק משותף של עובדים – רבים מהם רוסים וערבים – על חיים ובטיחות. אך המצב הפוליטי בקרב הציבור דובר הרוסית בארץ הוא בכי רע. יוצאי רוסיה מצביעים ברובם לימין, ומחזיקים בעמדות ימניות מבחינה מדינית. הסיבה ההיסטורית לכך ברורה – מאז שנות ה-90 התעלמו מפלגות השמאל, ובעיקר המפלגות הבורגניות של "השמאל הציוני", מהציבור דובר הרוסית. הימין, לעומת זאת, זיהה ברוסים הזדמנות. אביגדור ליברמן ניצל בזמנו את האפשרות להקים מפלגה המבוססת על פופוליזם לאומי רוסי והסתה נגד קבוצות אחרות בחברה – ערבים, חרדים ומזרחים "המתגזענים נגד רוסים".
אך ליברמן שולח מסרים שונים בשפות שונות: בעברית הוא מדבר על "ביטחון" ו"ישראל", ואילו ברוסית הוא מדבר על פנסיות ושימור השפה. בסוגיות החברתיות, "ישראל ביתנו" תמיד בחרה (כיאה למפלגה ימנית-קיצונית) להסיט את הכעס החברתי והמעמדי של מצביעיה אל עבר האשמת האחר וגזענות. בה בעת, המפלגה מניפה את דגל הקפיטליזם הקיצוני ביותר. לדוגמא, רפורמת הפנסיות שכלל ליברמן במסגרת חוק ההסדרים צפויה לפגוע מאוד ביוצאי רוסיה. אין זה מפתיע, משום שלכל אורך שנות קיומה הצביעה תמיד ישראל ביתנו נגד כל הצעה חברתית.
ההצלחה הראשונית של חד"ש והרשימה המשותפת במערכות הבחירות האחרונות לפרוץ למרחב הפוליטי של הציבור הרוסי בארץ, ובמיוחד לכלי התקשורת ברוסית, היא תוצאה של המסר השמאלי האמיתי שאנו מבטאים. זהו קול ייחודי בדעת הקהל הרוסית, המתייחס לשאלות המעמדיות החשובות אך לא מזניח את הסוגיות החברתיות והתרבותיות. כמפלגה קומוניסטית מוטלת עלינו האחריות לבנות ארגון שיוכל להוביל מאבק משותף נגד המערכת הקפיטליסטית והציונות, ולגבש את החיבור הנדרש בין ציבורים שונים.
עידן סלוצקר
עוד בנושא: https://zoha.org.il/102496
