ד"ר ינינה אלטמן לבית השלס, האישה הצנומה, חברתנו האהובה, המדענית הצנועה, הפרופסור לכימיה, החברה האישית וחברת המשפחה, הלכה לעולמה בחיפה ב-24 ביולי בגיל 91. לעולם תישאר ינינה עבורנו אדם משכמו ומעלה. פעלה במסירות במפלגה הקומוניסטית הישראלית. הרעיפה חום על החברים סביבה, והצטיינה ביושרה ובגישה מהפכנית.

ינינה השלס אלטמן (צילום: בית לוחמי הגטאות)

עם חברנו היקר פרופ' קלמן אלטמן, שהלך לעולמו בשנה שעברה, הקימה משפחה קומוניסטית אמיצה ואהובה, שוחרת שלום, שוויון ודמוקרטיה. תנחומינו לבניה היקרים ד"ר איתן אלטמן וד"ר צביקה אלטמן.

הסבל שהיה מנת חלקה של ינינה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 כילדה במחנה הריכוז הנאצי ינובסקה, והפוגרומים שחוותה בעיר הולדתה לבוב במזרח פולין (מערב אוקראינה היום) – פתחו את לבה לסבלם של אחרים. ינינה לא הייתה אדישה למצוקתם של בני אדם באשר הם. היא לא עמדה מנגד ולא הפנתה עורף למאבקם של קורבנות הדיכוי, הכיבוש והגירוש.

ינינה הייתה פעילת שלום אמיצה. היא נמנתה עם מייסדות תנועת נשים בשחור. כל עוד יכלה לעמוד על רגליה, לא נעדרה ממשמרת הנשים שאירגנה התנועה בחיפה מדי יום ששי תחת הסיסמא: "די לכיבוש" במשך ארבעים שנה. נטלה חלק פעיל בפעילות של תנועת נשים דמוקרטיות (תנד"י) להגנת זכויות הנשים והילדים ולשלום צודק. כאשר הייתה כבר בעשור התשיעי לחייה, הובילה ינינה במכון אמיל תומא קורס ללימודי ערבית ללוחמות וללוחמי שלום, וזאת מתוך כבוד לעם הנאבק לחירותו.

ינינה פרסמה שבעה ספרים. תחילה תחת הפסבדונים צביה איתן ואחר-כך בשמה. על ספרה "הם עוד חיים" (1969) זכתה בפרס אקו"ם. הרומן שכתבה "הוורד הלבן" (2007) מתאר התארגנות סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני עלייתו של היטלר לשלטון ולאחריה. ספר זיכרונותיה "בעיני ילדה בת שתים עשרה", המבוסס על יומן שכתבה במחנה הריכוז ינובסקה, ראה אור ב-2015.

באחרית הדבר של ספר זיכרונותיה, כתבה ינינה שהיא רואה את עיר הולדתה לבוב – "בכל מקום שבני אדם מאבדים בו את יקיריהם בתנאים אכזריים. אני חשה את לבוב שלי גם בחיפה, בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סאליב, שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם. בדמיוני אני רואה בני אדם רצים בבהלה למטה במדרגות אבן צרות, לעבר הנמל, כשמעל ראשיהם שורקים כדורים… העבר הטרגי שלנו אינו מקנה לנו את הזכות להחרים אדמות, להרוס בתים, לעקור עצי זית שטופחו על ידי דורות של בני אדם, כדי ליצור מקום מחיה לכל יהודי העולם. מי שפועל כך תורם לזילות השואה".

בימים אלה, בהם הפשיזם מרים ראש בישראל, אנו שואבים כוח מאומץ הלב שאפיין את ינינה השלס אלטמן ומתעצומות רוחה.

עסאם מח'ול

עוד בנושא: https://zoha.org.il/114177