השבוע ערך "זו הדרך" ראיון עם ח"כ עופר כסיף (חד"ש – הרשימה המשותפת), שנבחר פעם נוספת לרשימת חד"ש לכנסת. כסיף פרש את דעתו באשר לתופעות הפאשיסטיות ולרדיפת השמאל הגוברות בחברה הישראלית, ולקשר ההדוק שלהן למערכת הקפיטליסטית השלטת.

ח"כ כסיף (שני משמאל) מפגין נגד היוקר יחד עם פעילי חד"ש בצומת שפרעם (צילום: זו הדרך)

בשבת בחרה מועצת חד"ש במועמדיה לכנסת. מה דעתך על ההרכב, ולאילו הישגים נגיע בכנסת הקרובה?

ההישגים הם אמנם פונקציה של הרכב הרשימה, אך במובן הפוליטי ולא במובן האישי. עלינו להמשיך ולהתמיד בקו ההיסטורי של מק"י וחד"ש לאורך השנים, ולא משנה מי הנציגים שיעשו זאת. אני מקווה ומאמין שהסיעה בכנסת ה-25 תגיע להישגים יפים כמו בעבר, למרות שעוד מוקדם לדעת מה יהיה ההרכב הסופי של הרשימה המשותפת.

בשבוע שעבר זומנת לחקירה במשטרה, צעד שהפר את החסינות שלך כח"כ. האם אתה מזהה בכך מגמה רחבה יותר?

אנחנו עדים כבר תקופה ארוכה לרדיפה עקבית של כוחות שמאל בידי שלוחיה של "ממשלת החיקוי". מדובר ברדיפה של אזרחים פלסטינים בעיקר, אך גם רדיפה של יהודים ואפילו של חברי כנסת כמוני. הציד הפוליטי גבר בשנה האחרונה, וראינו זאת בהתעללות המשטרה בסטודנטים שלנו שמחו והפגינו ביום הנכבה. אני בהחלט מזהה מגמה, אשר ברמה הפרלמנטרית ממשיכה את הקו שסימנו חוקים פאשיסטיים כמו חוק ההדחה, חוק הנכבה וכו'. מדובר בסכנה, הסוחפת אחריה גם גורמים מתונים לכאורה. ראינו זאת בחוק הדגל, שבעדו הצביעו נציגי יש עתיד.

הרדיפה הפוליטית היא חלק מהאלימות המשטרתית המחריפה עם השנים…

זה נכון עובדתית שהאלימות הבלתי נסבלת שמפעילים כוחות הכיבוש והמשטרה בפלסטין ובתוך ישראל נמצאת בעליה. אנו רואים זאת בעיקר בפעולותיה בשכונות בירושלים המזרחית כמו שיח' ג'ראח וסילוואן, אבל גם במסאפר-יטא ובמקומות אחרים. מרכיב מרכזי באלימות זו הוא הלגיטימציה שהמשטרה מקבלת דווקא מגורמים כמו רע"מ ומרצ. הן לכאורה  לא  תומכות  באלימות  משטרתית.  אך  כאשר  הן משמשות עלה תאנה עבור המדיניות של הממשלה, כמו של זו היוצאת, ולא פותחות את הפה נגד האלימות בצורה נחרצת, כוחות הכיבוש מרגישים שהם יכולים לעשות הכל כי איש לא עוצר בעדם. הסכמת המפלגות הללו היא בשתיקתן.

מה ראוי להיות המסר של חד"ש במערכת הבחירות הקרובה מול הפשיזם הגואה?

לדעתי אנו חייבים להדגיש כמה דברים. בראש ובראשונה – הקשר בין יוקר המחייה והמשבר הכלכלי לבין הכיבוש והגזענות. הגורמים הללו קשורים בטבורם, ואנחנו יודעים זאת לפי מה שקרה במקומות ובזמנים שונים במהלך ההיסטוריה: בזמן משבר כלכלי, הפוגע במעמדות המוחלשים וגורם לקריסה של מה שמכונה מעמד הביניים, הקולות הפאשיסטיים ביותר תמיד מוצאים שעיר לעזאזל ומסיטים נגדו את הזעם הציבורי.  ניתן לזהות קשר דומה בישראל: פריחת  הפשיזם מתחוללת במקביל למשבר יוקר המחייה והדיור, למשבר החינוך, למשבר הבריאות ועוד. על רקע המשברים, עולים כוחות פאשיסטיים כמו הליכוד, בן גביר ואחרים. כולם מנצלים את הזעם המוצדק הקיים בציבור למטרותיהם. כך, במקום שהכעס יבוא לידי ביטוי בפעולה נגד השיטה ונגד בעלי ההון היוצרים את המשבר, הוא מתועל כלפי הערבים, השמאל, התקשורת, מערכת המשפט וכן הלאה.

עלינו ללמוד מההיסטוריה ולעמוד בתוקף על שני דברים: ראשית, עלינו להדגיש את חשיבות השותפות היהודית-ערבית במאבק למען העתיד של כולנו. שנית, עלינו להמשיך להיאבק בכל כוחנו נגד הכיבוש ונגד הקפיטליזם הנצלני, שכאמור כרוכים זה בזה. חשוב לציין שגם הפשיעה בחברה הערבית היא פונקציה של ניצול מעמדי והזנחה גזענית מכוונת. בכל הנושאים החברתיים-מעמדיים והדמוקרטיים, הפתרון ארוך הטווח הוא שינוי חברתי רדיקלי, שמשמעותו התגברות על השיטה הקפיטליסטית ועל תפיסת העולם הציונית. לכן, אני קורא לכלל הציבור, יהודים וערבים, לחבור אלינו ולקדם יחד עתיד משותף.

ישעיהו בן-סירא