מרקסיזם ופוסט-קולוניאליזם: בעקבות שיחה עם התיאורטיקן המרקסיסטי וויוק צ'יבר

בחודש שעבר נערך מפגש מקוון שיזם סניף ת"א של המפלגה הקומוניסטית הישראלית עם המרקסיסט ההודי הנודע וויוק צ'יבר. צ'יבר הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו יורק, העורך הראשי של כתב העת הרעיוני "קטליסט" ומחברם של ארבעה ספרים. המפגש היה אירוע מסכם של קבוצת קריאה במאמריו של צ'יבר, ובעיקר בספרו "תיאוריה פוסט-קולוניאלית ורוח הבלהות של ההון" (2013), שעניינו – ביקורת מרקסיסטית על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית.

 

ביקורת הפוסט-קולוניאליזם כמשימה פוליטית

צ'יבר הסביר, כי ספרו ראה אור בהקשר פוליטי ואינטלקטואלי מסוים, וכי מטרותיו פוליטיות אף הן. הוא הוטרד מההשפעה הגוברת של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית בקרב הוגים ממזרח אסיה ומהמזרח התיכון, ומכך שאינטלקטואלים רדיקליים-כביכול אימצו מסגרת חשיבה אוריינטליסטית, גזענית, ובעלת מסקנות פוליטיות שמרניות ואנטי-מרקסיסטיות. התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, ציין, היא צורה חדשה של אידאולוגיה ימנית ישנה, אשר תמיד קסמה לבורגנות הזעירה. לדעתו הדרך לתקומת השמאל בדרום הגלובלי חייבת לכלול ביקורת של האידיאולוגיה הפוסט-קולוניאלית שהפכה הגמונית. משום כך, לכתיבת הספר ניגש, כפי שכתב בדברי ההקדמה, לא מתוך רצון, אלא מתוך כורח פוליטי.

הפגנת איכרים בביהאר, הודו, אוקטובר 2015 (צילום: המפלגה הקומוניסטית מרקסיסטית של הודו)

 

לדברי צ'יבר, תוכנה של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית אינו ייחודי. היא בנויה מיסודות של מהותנות תרבותית ושל שמרנות תרבותית שמקורם בימין הדתי. ייחודה הוא בכך שהיא מציגה יסודות אלה כעמדות שמאל. בבסיסה עומדת הטענה כי המזרח שונה מהותית – ולא רק תרבותית – מהמערב. התודעה המזרחית שונה באופן כה עמוק מזו המערבית, עד כי תאוריות מערביות אינן מסוגלות להבין את המזרח מבלי לכפות עליו תפיסות, מניעים ואינטרסים הזרים לו. זו תפיסה שמרנית מובהקת. המרקסיזם, לפי עמדה זו, הוא אידיאולוגיה מערבית ולכן לוקה באותן חולשות תיאורטיות, אשר הופכות אותו ללא רלבנטי במזרח. בספרו "אוריינטליזם" היה אדוארד סעיד מראשוני ההוגים הפוסט-קולוניאליים שהציגו את מרקס כהוגה אוריינטליסט. בעקבותיו טען גיאן פראקאש כי המרקסיזם שולל תרבות וייצוג מאנשי המזרח.

ההתמודדות עם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית מאתגרת. שכן טיעוניה אינם מוצגים בשיטתיות, והיא נסמכת על הנחות שאינן תמיד גלויות. כמה מהמצדדים בה אף הרחיקו לכת וטענו כי היגיון וראיות הם מונחים מערביים, ועל כן אינם רלוונטיים לדיון. צ'יבר סבור, כי הדרך היעילה ביותר להתמודד עם התיאוריה הפוסט-קולוניאלית היא להתעמת עם הבסיס האמפירי שלה – הסוציולוגיה ההיסטורית בדבר התפתחות המזרח והמערב. לכן בחר צ'יבר להתפלמס עם קבוצת ההיסטוריונים של כתב העת "Subaltern Studies"  ("לימודי מוכפפות"), שיצקו את היסוד עליו ניצבות הטענות התיאורטיות בדבר ייחודיות המזרח, מהן נגזרת התיאוריה הפוסט-קולוניאלית כולה.

 

הקפיטליזם בין אירופה להודו

בקווים כלליים, היסטוריונים אלה מתארים את אירופה המודרנית כתוצר של מהפכות בורגניות. הבורגנות צמחה בתנאים של פיאודליזם, וכאשר הבינה כי האצולה והכמורה חוסמים את צמיחתה – השתלטה על מנגנון המדינה כדי לסלקם מדרכה. כך קרה במלחמות האזרחים באנגליה ב-1640, וכך במהפכה הצרפתית ב-1789. עם ההשתלטות על השלטון המדיני, שינתה הבורגנות לא רק את הכלכלה, אלא גם את הפוליטיקה והתרבות של אירופה, תוך ייסוד המדינה הבורגנית הדמוקרטית ומיסוד הזכויות הבורגניות. במסגרת כלכלית, תרבותית ופוליטית זו מעוצב מעמד הפועלים כשחקן פוליטי מובהק בעל תפיסה מעמדית. אולם, לטענת ההיסטוריונים הפוסט-קולוניאליים, בהגיע ההון האירופי לקולוניות, הוא נטש את משימתו האוניברסליסטית המוכרזת ולא שינה את היחסים החברתיים באופן שעשה במערב. הוא השתלט על הכלכלה המקומית, אבל לא כונן סדר פוליטי בורגני. לכן, כל תיאוריה בדבר פוליטיקה מטריאליסטית במזרח היא שגויה.

ניתן לתקוף טיעון זה בשתי דרכים. ראשית, גם אם המזרח שונה מהמערב, אין הדבר מוכיח כי הוא מונע בידי כוחות שונים. פוליטיקה המבוססת על אינטרסים מטריאליים אינה ייחודית לחברה הבורגנית, אלא הייתה קיימת בכל החברות עוד לפני עליית הקפיטליזם. אולם צ'יבר בחר לתקוף את הטיעון מזווית אחרת. לדבריו, השגיאה בהיסטוריוגרפיה הפוסט-קולוניאלית נובעת מאי-הבנת התהליכים בחברה האירופית, ובייחוד מאי-הבנת המהפכות הבורגניות וגיבוש הסדר הבורגני הליברלי.

צ'יבר, הדגיש כי לא הבורגנות הייתה הכוח המניע במהפכות באנגליה ובצרפת, אלא העם – האיכרים והפועלים. עם זאת, הבורגנות הייתה זו שתפסה את השלטון. משעשתה כן, היא לא כוננה מדינה דמוקרטית, אלא אוליגרכיה בורגנית אשר בזה לצורכי העניים ולזכויותיהם.     הזכויות הבורגניות הליברליות לא הוענקו ברוב חסד בידי השלטון, אלא היו תוצאה של מאבקי פועלים ואיכרים, אשר כפו את ההכרה בחירויות הדמוקרטיות על השליטים. "מעמד הפועלים מעולם לא היה זקוק למעמדות השליטים ש'ילמדו' אותו על אודות החשיבות של זכויותיו", אמר צ'יבר. "העובדים תמיד הבינו את האינטרסים שלהם ונאבקו למען זכויותיהם".

מכאן שהאוליגרכיה הבורגנית בקולוניות לא מבטאת סטייה מהדגם האירופי – היא אך ביטוי שלו. משמעות הדבר היא שמצבם של הפועלים והאיכרים בקולוניות במחצית הראשונה של המאה העשרים לא היה שונה מהותית מזה של מקביליהם האירופיים מאה שנים קודם לכן. ארגונם של ההמונים במזרח ביוזמתם של מרקסיסטים וסוציאליסטים לא היה "כפיית מערכת ערכים זרה", אלא מאבק על אינטרסים ממשיים.

התיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליים אינם מבקרים את המרקסיזם באירופה של המאה ה-19, ואינם מערערים על כך שהוא התאים לנסיבות התקופה. בהינתן שהנסיבות החברתיות המרקסיזם נכון גם כאן. זו הטעות הראשונה בהיסטוריוגרפיה הפוסט-קולוניאלית עליה מצביע צ'יבר.

 

קפיטליזם ושינוי חברתי

השגיאה השנייה נעוצה בטענה כי אוניברסליזציה היא תנאי להתבססות הקפיטליזם. כלומר, כי על מנת לכבוש אזור מוכרח הקפיטליזם לעצב מחדש את כל היחסים החברתיים בו בדמותו – דמותה של החברה הבורגנית האירופית. לפי ההיסטוריונים הפוסט-קולוניאליים, מרגע שנטש ההון את משימתו לדמוקרטיזציה בקולוניות, הוא נטש את משימת האוניברסליזציה. לדוגמא, ההיסטוריון ההודי פרתה צ'טרג'י טען כי בעוד שההון בהודו ניצל את העובדים, הוא לא עשה דבר על מנת לבטל מסורות כמו היוועצות עם אסטרולוגים או נישואי שידוך.

זה טיעון מוזר. שום מרקסיסט מעולם לא טען שכדי שהקפיטליזם יכבוש אזור זה או אחר, עליו לשנות את כל היחסים החברתיים. כל שדרוש לקפיטליזם הוא ארגון הייצור סביב תהליך הצבר הון ומיקסום הרווחים. מעבר לכך, הקפיטליזם אדיש כלפי תרבות ופוליטיקה, כל זמן שהן משרתות אותו או לכל הפחות לא עומדות בדרכו. "גישת ההון היא שככל שנוכל לעשות רווחים – לא אכפת לנו מה תעשו, למי תתפללו, מה תלבשו, אם תתחתנו, איך ועם מי תשכבו או מה עמדתכם הפוליטית – רק תזוזו מדרכנו", אמר צ'יבר. זו הסיבה לכך שהקפיטליזם הצליח להתבסס בתרבויות כה שונות. התפיסה לפיה קפיטליזם מחייב תמורה תרבותית מוחלטת היא מופרכת ולא מקובלת על מרקסיסטים.

צ'יבר הסביר כי הסיבה שהקפיטליזם הכה שורש ברחבי העולם היא דווקא הדמיון בתודעה ובמניעים של בני האדם: אם נשללה מאדם גישה לאמצעי ייצור – הוא יחפש עבודה בשכר; אם אדם הוא יצרן, הוא יאבק מול יצרנים אחרים. זה נכון ללא קשר לדת או לתרבות. בעוד שהתיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליים מתכחשים לדמיון זה, ההיסטוריה מלמדת כי התנגדות להון – גם אם אינה מהפכנית או קולקטיבית – היא גורפת. אם אכן היה שוני כה מהותי בין מזרח למערב, כדברי התיאורטיקנים הפוסט קולוניאליים, ההתנגדות לניצול ולאובדן אוטונומיה לא הייתה כה גורפת.

 

השמאל זקוק לחזון אוניברסלי

התפיסה הפוסט-קולוניאלית, המתנגדת לפרויקט של שחרור החברה בכללותה ודוגלת רק בפרויקטים מקומיים המכוונים לצרכים מקומיים, משחקת באופן בלתי נמנע לידי כוחות שמרניים. צ'יבר הצביע על כך, שבשנים האחרונות מאמצת המפלגה העממית ההודית הלאומנית (בראשות נרנדרה מודי) את התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, וכמוה גם גורמים סמכותניים בארצות שונות. הוא מזהיר כי הדבר יגיע, במוקדם או במאוחר, גם לאזורנו: "הרבנים והמולות יגלו את התיאוריה הזאת, שכמו נוצרה במיוחד עבורם".

צ'יבר סיים את דבריו באזהרה: למרקסיזם תהיה עדנה במאה ה-21 רק כאשר ישוב ויאמץ את המשימה האוניברסלית והאינטרנציונליסטית שלקח על עצמו במחצית הראשונה של המאה שעברה. בצד רגישות להבדלים תרבותיים, עליו לשוב ולהדגיש שחזונו אוניברסלי. "זה מיתוס שהמרקסיזם אינו רגיש להבדלים תרבותיים. איך יכלו מרקסיסטים לארגן איכרים בביהאר [מדינה בהודו – א"א], פועלים במנצ'סטר וקהילות ילידיות בבוליביה אם לא היו ערניים להבדלים התרבותיים?", הקשה וסיכם: "מה שחיוני לשקם זו תפיסת האנושיות המשותפת המלכדת את כולנו – עמדה שלצערי חסרה בחלקים של השמאל בימינו".

אדם אלי