דו"ח מבקר המדינה (28.2) בנושא המלחמה בעזה ("מבצע צוק איתן"), שניהל צה"ל ביולי–אוגוסט 2014, הפך זירת התכתשות בין גנרלים ופוליטיקאים ממסדיים בינם לבין עצמם. המתכתשים משווקים את גרסתם לקבלת ההחלטות המבצעיות בחותרם להסיר מעל עצמם את האחריות לעניינים קונקרטיים בהם דן המבקר.
ההתכתשויות מניבות כמה הבהרות, כמו למשל אלה שמציין שר הביטחון לשעבר משה יעלון בשיחתו עם "ידיעות אחרונות" (27.2): ראשית, "הבית היהודי" בראשות בנט הוביל לקבלת ההחלטה בממשלה בדבר מעצרים המוניים בגדה, ובהמשך לפתיחת המלחמה; שנית, פניו של ארגון חמאס לא היו להסלמה. אך ההתכתשויות הן רק הקצף שעל פני המים העכורים.
חברי הכנסת של חד"ש בהפגנה נגד הכיבוש בתל אביב בשנה שעברה (צילום: זו הדרך)
כל השותפים לממשלת נתניהו שפתחה במלחמה, לרבות ציפי לבני ויאיר לפיד, וגם מפלגותיהם הנוכחיות, גיבו וממשיכים לגבות את המלחמה שהייתה, וכפי שלמדנו מהניסיון – גם יגבו את המלחמה שתהיה, יהיו תירוציה אשר יהיו.
הוויכוח המהותי והגורלי לגבי עתיד שני העמים, לגבי הפוליטיקה האסונית המובילה שוב ושוב למלחמות רוויות דם והרס – לא נידון כלל בדו"ח מבקר המדינה בנושא מלחמת עזה 2014. ההאשמות על תיפקודו של גנרל זה או אחר ברגע נתון ועל הדרך בה הוצגו דברים בישיבת הקבינט, הם בחזקת עצים המסתירים את היער של 50 שנות הכיבוש הישראלי. ביער זה צומחות הפטריות המורעלות של הסיפוח הזוחל, של הפיכת האוכלוסייה האזרחית ליעד המלחמה, של הגזענות המתודלקת בשנאה, ושל הפיכת עצם הדיון באפשרות להיחלץ מסיבובי המלחמות לעניין כאילו ארכאי.
בהקשר הזה, חשיפת מפגש הפסגה שנערך בעקבה בפברואר 2016 בהשתתפות ג'ון קרי, שר החוץ של ארה"ב, נשיא מצרים א–סיסי, מלך ירדן עבדאללה וראש הממשלה נתניהו, שבה ולימדה, כי נושא ההסדר המדיני דווקא אקטואלי וכי קיימת תמיכה בינלאומית ואזורית בתכנית לסיום הכיבוש ולשלום ישראלי–פלסטיני. המכשול העיקרי ליישומה הוא המדיניות הישראלית הרשמית, החותרת להנצחת הכיבוש הישראלי, הנישול וההתנחלויות.
מפלגת העבודה לא הייתה בקואליציה הממשלתית שיזמה וניהלה את מלחמה עזה 2014. אך למרות היותה גם היום באופוזיציה, היא רואה כתפקידה לא להציב מדיניות שונה מהותית מזו של נתניהו, אלא לספק מראית עין של הוגנות למדיניות הכיבוש והדיכוי הרשמית.
"תכנית עשר הנקודות" שפרסם יו"ר העבודה הרצוג ("הארץ", 23.2), משלמת אמנם מס שפתיים לרעיון שתי המדינות (כדרכו גם של נתניהו), אך מעמידה במרכזה תביעה שערורייתית להסכמת הפלסטינים לעשר שנים נוספות של שליטת צה"ל בגדה, תוך הבטחה מעורפלת, שלאחריהן ייפתח "משא–ומתן ללא תנאים מוקדמים". ומה שמטריד עוד יותר מפרסום אותה "תכנית" הוא שהנהגת העבודה וסיעת המחנה הציוני בכנסת התייצבו בפועל מאחוריה.
בתנאים אלה נודעת חשיבות רבה ביותר לפנייה של מק"י וחד"ש לכוחות השלום בישראל לאחד מאמצים בניהול המערכה הציבורית למען שלום ישראלי–פלסטיני. קריאה זו מגבה את הפעילות המשותפת של מפלגות וארגונים שוחרי שלום, שכבר באה לידי ביטוי בהפגנת ההמונים בתל–אביב ב-4 בפברואר, ואשר תימשך באירוע ההתנעה למחאה נגד הכיבוש בשנתו ה-50, שיתקיים בתל–אביב ביום ששי השבוע, 3.3.
