את המתקפה של נתניהו על השידור הציבורי צריך להבין בהקשר רחב יותר. מה שנעשה כיום בתחום השידור הציבורי איננו מקרי, אלא מהלך מתוכנן ורב-שלבי. למעשה, נתניהו מעולם לא רצה להחליף את רשות השידור במנגנון "יעיל יותר", אלא קיווה לפרק אותה, על מנת ליצור מצב בו בישראל אין כלל שידור ציבורי עצמאי וחזק. במקום מה שנתניהו רוצה זה שידור ציבורי עצמאי וחזק, אלא שידור ממשלתי, כנוע, כפוף, מציית ובלתי ביקורתי.
צריך להודות לשרה מירי רגב על גילוי הלב שלה, על כך שאמרה במפורש בישיבת הממשלה כוועדת השרים לענייני חקיקה (31.7) את מה שראש הממשלה חושב: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?". זה ההיגיון האמיתי שמנחה את הממשלה במתקפה שלה על רשות השידור: לא יעילות ולא התייעלות, אלא משטור ושליטה. רשות השידור חוסלה לא למען הקמת תאגיד שידור ציבורי טוב יותר, אלא כדי להקים מחלקה להעברת מסרים במשרד ראש הממשלה. ובדרך לשם, מוכנה הממשלה לרמוס את זכויותיהם של 1,600 העובדים ברשות השידור, לפגוע בפרנסתם ובעבודתם של עיתונאים ויוצרים, ולשמוט את הקרקע מתחת להפקות המקור ולכלל היצירה הטלוויזיונית והאמנותית.
באמצעות החלשת עובדי רשות השידור והעיתונאים, ויצירת חוסר ודאות לגבי העתיד, בממשלה מבקשים להגדיל את התלות שלהם בשלטון. עכשיו אנחנו רואים את התכנית הזאת בביצוע: מצד אחד, רשות השידור מוחלשת ומפרפרת, ומן הצד שני מערימים מכשולים בפני התאגיד שבהקמה, כדי שלא יוכל לעמוד על רגליו.
אנחנו מגינים על השידור הציבור לא משום שאנחנו טוענים שהיה כאן שידור ציבורי מושלם ונטול פגמים. נהפוך הוא: היה הרבה מה לשפר בו, כדי להפוך אותו ליותר ציבורי, ליותר דמוקרטי, ליותר משתף, ליותר מכליל אוכלוסיות וציבורים שונים, ובכלל זה האוכלוסייה הערבית, שעד כה לא זכתה במקום נאות בשידור הציבורי. אבל תנאי מקדים לכך הוא קודם כל שמירה על אופיו הציבורי. לא שידור ממשלתי, לא שידור מפלגתי – אלא שידור של הציבור. לכן, יש לאפשר לתאגיד השידור הציבורי החדש להתחיל לעבוד במהרה, תוך קליטה של כמה שיותר עובדים וניסיון מקצועי, בהליך מכובד, ותוך תיקצוב ראוי של הפקות המקור.
המתקפה על השידור הציבורי, על כלי התקשורת, היא חלק מהמתקפה הכוללת על המרחב הדמוקרטי בישראל, על החירויות הדמוקרטיות ועל האפשרות למתוח ביקורת ולהשמיע עמדה אחרת מזו של השלטון. המתקפה הזו כוללת גם השתקה של אמנים ושל אישי ומוסדות תרבות בדמות המדיניות "נאמנות בתרבות". היא כוללת את הפיכת מערכת החינוך לכזו המחנכת לצייתנות בלתי-ביקורתית, באמצעות הפחדת מורים מפני יצירת שיח פתוח בכיתות ובאמצעות שיכתוב ספרי הלימוד ותכניות הלימודים. המתקפה הזאת כוללת גם שורה של מהלכי חקיקה מסוכנים – חוק העמותות, חוק הטרור, חוק ההדחה – המכוונים כולם נגד ארגוני זכויות האדם, נגד עמותות החברה האזרחית, נגד פעילי השמאל ונגד האוכלוסייה הערבית וההנהגה הפוליטית שלה. זו המציאות הכוללת של פירוק הרפובליקה הישראלית והחלפתה במשטר קיסרות לא דמוקרטי. לכן, ההגנה על השידור הציבורי היא לא רק התגוננות נקודתית מפני מדיניות ממשלתית בעייתית, אלא זירה אחת בתוך המאבק הגדול על דמותן של החברה והפוליטיקה בארץ.
דב חנין
