"בנושא ההכרה במדינה היהודית", כתב אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" (1.1), "עבאס הוא רק תלמיד צנוע וזהיר של הקומוניסטים" במאמר שפורסם תחת הכותרת "עבאס מכיר במדינה היהודית. מה חד"ש בזה?". את הטענה הנחרצת הוא מחזק בציטוטים של מאיר וילנר משנת 1948 ומהוועידה ה–18 של המפלגה הקומוניסטית הישראלית משנת 1976.
אמת היא שהקומוניסטים היהודים והערבים היו חלוצים בתמיכתם בפתרון שתי המדינות למימוש זכות ההגדרה העצמית לשני העמים בארץ. אך לתמיכתם בסופו של דבר בתוכנית החלוקה של האו"ם, שלפיה יש להקים בארץ "מדינה יהודית" לצד "מדינה ערבית", קדמו שני עשורים של פולמוסים ופילוגים על רקע שאלת ההגדרה העצמית והפתרון הרצוי.
הנה, למשל, ביום 19 באוקטובר 1947 נכתב בעיתון "אל־אתיחאד" (הביטאון של "הליגה לשחרור לאומי" של הקומוניסטים הפלסטינים) בתגובה לעמדת שר החוץ הסובייטי: "החלוקה היא הפתרון היותר גרוע (…) אנחנו לא מקבלים את העמדה הזו של ברית המועצות בעניין הפלסטיני. אנו משוכנעים שהחלוקה היא פתרון לא צודק שמנסים לכפות על תושבי הארץ ללא התחשבות בעמדתם. הפתרון הזה אינו מגשים את שאיפות התושבים ואינו מבטיח ביטחון ושלום בכל רחבי הארץ, ואין בו כדי לבלום את התוכניות האימפריאליסטיות".
אין ספק שלעמדת ברית המועצות תחת סטאלין היתה השפעה מכרעת בזמן ההוא. אלא שככל שנקפו הימים, בינואר־פברואר 48', התחדדה ההבנה שהחלופה אינה בין תוכנית החלוקה של האו"ם לבין "מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה" או "מדינה דו־לאומית" כפי שדרשו הקומוניסטים; אלא בין חלוקה לשתי מדינות — יהודית וערבית — לבין הנכבה שכתובתה היתה על הקיר, של גירוש מאות אלפי אנשים ממולדתם והחרבת מאות יישובים.
משך עשורים רבים הדגישו המנהיגים של מק"י, לרבות בימי העצמאות, כי עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל אינה שלמה כל עוד החלק השני של תוכנית החלוקה — המורה על הקמת מדינה שתבטא את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני — אינו מיושם. באותה ועידה בשנת 1976 באה לידי ביטוי ההבחנה העמוקה בין מדינה ש"מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי", לבין מדינה ששוללת את זכויות המיעוט. הוועידה ה–18 גם ניסחה לראשונה את עקרון "השוויון הלאומי והאזרחי" שמעגן את הזכויות הקיבוציות של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל כמיעוט ילידי. זה היה הרבה לפני הכרזת האו"ם על מיעוטים בשנת 1992 וההכרזה על זכויותיהם של עמים ילידים (UNDRIP) בשנת 2007.
ב–1985 נדון בכנסת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שהגדיר לראשונה בחוק את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". תאופיק טובי זעק אז במליאה: "לבוא היום ולקבוע בחוק את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, פירושו לומר ל–16% מכלל אזרחי מדינת ישראל שאין להם מדינה כלל, ולקבוע שהם תושבים בלא מדינה". הח"כ הקומוניסטי הוסיף ושאל: "האם מנסחי הגרסה הזאת לא מבינים כי בהגדרה הזאת הם מכתימים את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, כמדינה גזענית?".
ב–2007, כאשר דרשה ממשלת ישראל מאש"ף לראשונה להכיר ב"מדינה היהודית" כתנאי למו"מ מדיני, הובילו מק"י וחד"ש את ההתנגדות. ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל פרסמה עמדה נחרצת שהביאה גם את הנשיא אבו מאזן לסרב לתנאי שסותם את הגולל על האפשרות להשגת שוויון מהותי. את המחאה הגדולה נגד חוק הלאום בקיץ 2018 הובילו אנשי חד"ש בכנסת וברחובות.
מנסור עבאס אינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית, כפי שדוגלות מק"י וחד"ש, ובעקבותיהן בל"ד, תע"ל ואחרים. החידוש של רע"ם הוא בקבלת והפנמת חוק הלאום שמקבע חוקתית את העליונות היהודית בין הנהר לים. החידוש הוא בוויתור אפריורי על הדרישה לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות 67', שתבטא את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.
יש גם שיאמרו שעבאס רק "מחזיר עטרה" לפוליטיקה של מפלגות הלוויין של מפא"י בימיה העליזים. אחת מהן אגב, כיהנה בכנסת השמינית תחת השם "הרשימה הערבית המאוחדת". האמירה של עבאס היא אמירה היסטורית רק במובן שהיא מחזירה אותנו להיסטוריה של אותן מפלגות שהצביעו בעד הארכת הממשל הצבאי ושתקו על הטבח בכפר קאסם בתמורה לפירורים וכיבודים.
רג'א זעאתרה
