מכה נוספת הנחית בשבוע שעבר נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על הפלסטינים. ארה"ב הודיעה על הפסקת המימון שהעבירה לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (UNRWA). הסוכנות מטפלת מאז 1948 בתזונה, בבריאות ובחינוך במחנות הפליטים הפלסטיניים בעזה בגדה, בירדן, בלבנון ובסוריה.
ארה"ב החליטה שהיא מגדירה מעתה מחדש, ובאופן חד–צדדי, רק את אלה שגורשו ב-1948 כפליטים, ולא את ארבעת דורות צאצאיהם מאז. החלטת טראמפ מנוגדת להחלטות האו"ם ולחוק הבינלאומי. הגדרה זו מנסה להוריד באופן שרירותי את שיעורי הזכאות לשירותי אונר"א: לפי מתווה טראמפ, רק כחצי מיליון בני אדם יהיו זכאים לשירותים אלה, לעומת 5 מיליון המקבלים את הסיוע המדובר עכשיו.
ארה"ב מימנה כשליש מתקציב הארגון (כמיליארד דולר בשנה). בלא מימון אמריקאי ואם לא יימצא מקור חלופי, ייפסקו שירותי הארגון בסוף החודש. בכך יוצרת ארה"ב משבר הומניטרי שיחולל שרשרת תגובות שליליות. כעשרים מדינות כבר הודיעו על הגדלת תרומתן לאונר"א במקום המימון האמריקאי.
יש לראות בפגיעה באונר"א המשך להחלטות קודמות של טראמפ: הקטנת הסיוע לרשות הפלסטינית; ההחלטה מדצמבר 2017 להכיר בירושלים כבירת ישראל; והעברת את השגרירות האמריקאית לירושלים. גם הכרזת ירושלים עומדת בניגוד להחלטות האו"ם, שמעולם לא הכירו בבלעדיות השליטה של ישראל בירושלים.
ממדיו של סכסוך בין עמים הם סך הבעיות שמעלים העמים שבסכסוך אחד כלפי השני. החלטות האו"ם לאורך שנות הסכסוך מבטאות את הקונצנזוס שנוצר בעולם בעניין טענות הצדדים, וגם את יחסי הכוח הבינלאומיים בנקודות זמן שונות. הנשיא טראמפ, מצדו, ניגש לסכסוך הישראלי–פלסטיני כאדון בורא העולם, כאילו כל מה שהיה לפניו לא קיים או אינו חשוב. מבחינת טראמפ, ארה"ב לבדה תחליט וכולם יעשו כדברה.
טראמפ מציב את עצמו כמי שחותר, כביכול, לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. ואולם, בו בזמן הוא גם מגדיר את הסכסוך מחדש לטובת צד אחד. הוא מתעלם ממה שהיה עד שהגיח לשלטון: ממוסדות בינלאומיים, מהגדרותיהם לסכסוך, מהחלטותיהם, מארגונים שהקימו, ממאמציהם ומהישגיהם. זו גישה כללית של טראמפ כלפי העולם כולו פלסטיני בפרט.
"פתרון" כוחני וחד–צדדי
עד כה כבר הגדיר טראמפ את יחסו לשני פרמטרים מרכזיים של הסכסוך: בשאלת השליטה בירושלים, לב לבו של הסכסוך בעיני מרבית המוסלמים בעולם, החליט הקיסר האוונגליסטי להעניקה ליהודים המשיחיים. את שאלת הפליטים של 1948, שאלה סבוכה מאוד לכל הדעות, "פתר" טראמפ כפי שאלכסנדר מוקדון פתר את הקשר הגורדי, כלומר באבחת חרב.
טראמפ מחסל, בהגדרתו ובהחלטתו, את הפליטים הפלסטינים. שאלת הפליטים לא נפתרה דורות, כיוון שהם לא קיבלו אזרחות אחרת במדינות המקלט. אי–פתרון הסכסוך קיבע אותם במצבם ובמעמדם: מצד אחד הם אינם אזרחים בארצות הערביות (למעט ירדן), ומצד שני הם אינם יכולים לשוב לבתיהם ולאדמותיהם. מדינת ישראל התנערה תמיד מאחריותה ליצירת בעיית הפליטים, ולא הביעה שום נכונות לשאת בנטל פתרון שאלת הפליטים.
על כן, ממשלת נתניהו הנוכחית ששה ושמחה בעקבות החלטות טראמפ האחרונות: היא מוחה כפיים להחלטות אלה בהניחה שהן מסלקות את שאלות ירושלים והפליטים מסדר היום של פתרון הסכסוך. קו מסוכן זה תואם את עמדות ממשלות ישראל לדורותיהן.
בממשלת ישראל חוגגים
כדי לראות לאן מובילים אותנו צעדי טראמפ, חיוני להוסיף לתמונה גם את ממשלת ישראל. ממשלת נתניהו–בנט–ליברמן היא הממשלה הימנית ביותר שהייתה כאן. ממשלה זו פועלת תוך תיאום הדוק עם טראמפ. שרי הממשלה, כמו גם רבים מתומכיה בציבור, אינם רואים בשטחים שכבשה ישראל ב-67' שטחים כבושים לפי החוק הבינלאומי, אלא רואים בכיבוש חזרה ל"שטחי מולדת" שהוענקו לפני 2,000 שנה בהבטחה אלוהית.
כך, לפי ממשלת ישראל, על זכויות היהודים אין התיישנות, אולם על זכויות הפליטים הפלסטינים יש גם יש. הממשלה אינה רוצה בפתרון פשרה של שתי מדינות: היא מעודדת התנחלות בכל שטחי פלסטין/א"י, ורוצה לספחם ולהחיל עליהם את הריבונות הישראלית.
אך בהחלת ריבונות לא מתכוון נתניהו לאזרחות שווה. מבחינתו, לא האזרחים הערבים בישראל ולא התושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים יהיו אזרחים שווי זכויות ב"ארץ ישראל השלמה". לכן מוביל נתניהו לחקיקה ולשפיטה המאפשרות ליהודים לתפוס שטחים ולהתנחל על קרקעות פלסטיניות ("אדמות מדינה", "חוק ההסדרה", "תקנת השוק", תקדים "מצפה כרמים"), ובסופו של דבר גם ל"חוק הלאום" הקובע כי המדינה תהא יהודית ומחויבת להתיישבות יהודית, בעוד לערבים לא יוקנו זכויות לאומיות כמו ליהודים ושפתם איננה שווה במעמדה.
אם ישנו אזרח ערבי, מוסלמי, נוצרי או דרוזי, המתנגד לחוק הזה ובמסגרת המאבק הציבורי להגנת זכויותיו הלאומיות הוא נושא את דגלו, הרי שהוא טרוריסט. ליהודי, הרוצה להיות מוכר כיהודי, אסור להיראות במחיצתו.
מתנחלים או בוגדים
מתפישה זו נגזר גם שיהודי שאינו מסכים עמה איננו נתפש עוד כיהודי, או שהוא נחשב כבוגד (אזרח ערבי, מלכתחילה, נחשד כבוגד). מתפישה זו נגזר גם שיש להחרים ולשלול ממתנגדי הממשלה את הזכות לטעון נגדה בציבור.
ומי ששואף להרחיב את מוטת המאבק הציבורי נגד "חוק הלאום" ובוחר להביע את התנגדותו בבירות העולם – על אחת כמה וכמה שהוא מואשם בהוצאת דיבה ונחשב כבוגד. כך, צריך להעניש ולהדיר חברי כנסת מטעם הרשימה המשותפת שנסעו לאו"ם כדי להסביר את משמעותו המקומית והבינלאומית של "חוק הלאום", לפי דוברי הקואליציה (ואף של כמה דוברים אופוזיציוניים).
מדיניותם המחסלת את זכויות העם הפלסטיני של טראמפ ונתניהו חותרת להנצחת הכיבוש ולא להתנעת מו"מ לפתרון הסכסוך. נותר עוד לראות כיצד תגיב אירופה המפולגת לעוד נושא של אי–הסכמה עם טראמפ.
כעת, אין נכונות ישראלית–אמריקאית למדינה פלסטינית. לישראל אין גבולות, ואיש אינו דורש ממנה להגדיר את גבולותיה. המתנחלים מקבלים גיבוי מלא מהצבא, ואילו המוחים נגדם חשופים לאלימות פיזית (ראו את ההתקפה הביריונית על פעילי ארגון תעאיוש בשבוע שעבר). למעט מרצ, אין יותר בקרב המפלגות הציוניות גורמים פוליטיים הדורשים לפנות שטחים והתנחלויות. אין שמאל.
ארה"ב וישראל הורידו את שאלת ירושלים מהדיון (בלי תנאים מוקדמים). ארה"ב הורידה את שאלת הפליטים מהדיון. על מה נשאר, אם כן, לדבר? לא נשאר אלא לאכול רימונים ותפוח בדבש, ולהמשיך לפעול בסבלנות ובהתמדה כדי שיבואו זמנים אחרים של שפיות פוליטית: אחרי התיקים, אחרי הבחירות. גם אם יתמהמהו, בוא יבואו. לא לעולם טראמפ וביבי.
אבישי ארליך
