מרכז המחקר של הקונגרס האמריקאי סיכם בחודש אוגוסט האחרון, כי "ישראל היא המדינה בעולם שקיבלה את הסיוע הצבאי האמריקאי הרב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה". לפי המסמך, מאז הוחל בהעברת סיוע צבאי לישראל בשנות ה-50 ועד 2014, עלה השווי של הסיוע על 124 מיליארד דולר. אולם מה כלול בסיוע זה?

נושאת מסוקים אמריקאית בנמל אילת, פברואר 2014 (צילום: ישראל היום)

בהודעה שנמסרה לבורסה של תל–אביב בספטמבר 2006 נחשף מה שהיה אחד הסודות השמורים: חיל האוויר האמריקאי בונה בסיס בנגב. בהודעה נכתב, כי קבוצת א. דורי זכתה במכרז של חיל ההנדסה של ארה"ב לבנייה בהיקף של 80 מיליון שקל "בבסיס חיל האוויר האמריקאי בנבטים". כן, זו אינה טעות. בנבטים פועל בסיס גדול של חיל האוויר הישראלי שנבנה עוד ב-1981. בסיס זה הוקם לאחר נסיגת צה"ל מסיני ולאחר שגורשו כל התושבים הערבים–בדואים מהאזור.

כך, בתוככי הבסיס של חיל האוויר הישראלי בנבטים פועל מזה כעשור מתחם סגור כמיטב המסורת הקולוניאלית, ובו מתגוררים קצינים, טייסים וחיילים אמריקאים. המתחם, הידוע בכינוי "מתחם ג'ניפר", כולל מגורים, בריכת שחייה, חדר כושר – והוא סגור בפני ה"נייטיבס", כלומר בפני חיילים וקצינים ישראלים. לעומת זאת, בסיס נבטים של חיל האוויר פתוח לרווחה בפני ה"אורחים האמריקאים".

הפעילות המשותפת של חילות האוויר של ארה"ב וישראל בנבטים החלה עוד ב-2001. אבל הקמת בסיס בנגב עבור חיל האוויר האמריקאי הייתה קפיצה גדולה בהידוק הקשרים בין המעצמה הקפיטליסטית הגדולה בתבל לבין הגרורה הזעירה שלה במזרח–התיכון. אולם מי נתן את ההוראה להקמת הבסיס? הקמת בסיס קבוע של צבא זר על אדמת ישראל לא נידונה בכנסת והממשלה גם לא פרסמה כל הודעה בנושא, למרות שמהלך כזה משמעותו שינוי מהותי ביחסים בין שתי המדינות. זה היה גם שינוי בתפיסה, שלכאורה הייתה שלטת מאז הקמת המדינה, לפיה "חיילים זרים לא יגנו על מדינת ישראל". וכך, מאז "פרשת קול העם" ב-1953, כאשר משרד הפנים הורה לסגור את יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית בגלל מאמר מערכת שכלל גינוי לממשלת בן–גוריון בשל נכונותה לשגר חיילים כדי להילחם לצד הכוחות האמריקאיים בקוריאה, לא נערך דיון מעמיק בסוגיה.

הבסיס האמריקאי בנבטים אינו היחיד. ביוני 2013 חשף המילון המקוון "ויקיפדיה" בשפה האנגלית את המיקום המדויק של בסיס גדול אחר של צבא ארה"ב הפועל בקרבת דימונה. לפי הידיעה, בסיס זה, בו משרתים רק חיילים של ארה"ב, כולל שני מגדלי מכ"ם בגובה של 400 מטרים, שהם הגבוהים ביותר בישראל ומהגבוהים בעולם. עוד נאמר בערך, כי הממצאים שקולטים המגדלים מועברים ישירות למודיעין האמריקאי והוא המחליט מה מתוכם להעביר לידי צה"ל. זאת, חרף העובדה שהוא פועל בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לפי מידע שפרסמו מקורות שונים, בסך הכל פרושים ברחבי ישראל שישה בסיסים אמריקאיים סודיים. בבסיסים אלה צבורים תחמושת, פצצות חכמות, טילים, כלי רכב ממגוון סוגים ואפילו בית חולים צבאי עם 500 מיטות. בספר שפורסם בארה"ב בשנת 2005 תחת הכותרת "שמות צופן", חשף המחבר, ויליאם ארקין, לשעבר איש המודיעין האמריקאי וכיום עיתונאי, מידע בדבר הקשרים הסודיים בין ישראל לארה"ב. ארקין הביא מידע לפיו האמריקאים מקיימים נוכחות צבאית גם בנמל התעופה בן גוריון, בהרצליה פיתוח ובבסיס חיל האוויר בעובדה, נוסף לבסיס בנבטים. כינויי האתרים, לטענתו, הם בסיסים 51 עד 56.

מחסנים ונמל בית

אחיזות צבאיות אמריקאיות היו בישראל עוד בטרם הוקמו הבסיסים בנבטים וליד דימונה: מחסני ציוד של הצבא האמריקאי; נציגות גדולה במיוחד של סוכנים של שירותי הביטחון של ארה"ב; שימוש בנמל חיפה כ"נמל בית" עבור הצי השישי של ארה"ב; הפיכת מספנות ישראל (מפעל מופרט) למוסך תיקונים עבור ספינות מלחמה אמריקאיות. כך יושמה במציאות האמירה של שר ההגנה האמריקאי אלכסנדר הייג, לפיה ישראל היא "נושאת מטוסים אמריקאית שלא ניתן להטביע".

את הרעיון להקים מחסני חירום אמריקאיים בישראל הגה אריאל שרון בעת שכיהן כשר הביטחון בתחילת שנות השמונים. ארצות–הברית מפעילה מחסנים דומים באירופה, בסעודיה ובמדינות נוספות. שרון הציע אז שבמחסנים יהיה מלאי חירום, המכונה "הצבה מראש", של טנקים, של תחמושת ושל ציוד רפואי, שיהיה זמין לצבא האמריקאי במקרה של עימות במפרץ. בנוסף, אמר, בשעת חירום תוכל ישראל להשתמש בציוד החירום האמריקאי.

מומחה אמריקאי שביקר בישראל בתחילת שנות השמונים אמר ל"ניו יורק טיימס": "לא רק שישראל מפותחת יותר מהמדינות הערביות בנושאים טכנולוגיים, היא גם תוכל להציע שירותי אחזקה ורפואה טובים וזולים יותר אף מאלה של האמריקאים". מחקר של הפנטגון שפורסם ב"ניו יורק טיימס" באוקטובר 1981 מצא, כי ציוד צבאי יוכל להגיע במהירות מישראל למערב אירופה ולמפרץ. לפי המחקר, ארצות–הברית תוכל להעביר מישראל לסעודיה 70 אלף טונות של ציוד בתוך 11 ימים.

ארקין ציין בספרו שהוזכר לעיל, כי בהסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי בין שתי המדינות, עליו חתם ממשל רייגן בשנת 1983, נקבע כי ארצות–הברית תחזיק בישראל מלאי חירום לשימוש כוחותיה וכי יתקיימו תמרונים משותפים בין חילות האוויר והים של שתי המדינות.

עשר שנים נמשך המשא ומתן בין ישראל לארצות הברית על אודות הקמת מחסני החירום בישראל. הישראלים דרשו מחסני ענק מלאים בציוד כבד ובטנקים, ואילו האמריקאים הסכימו תחילה לאחסן בהם רק ציוד רפואי. בתחילת שנות התשעים החלה ארצות–הברית להקים את המחסנים, חלקם, לפי אותם פרסומים, בנויים כבונקרים תת–קרקעיים.

בשנות ה-90 היה שווי הציוד האמריקאי המאוחסן בישראל 500 מיליארד דולר. אולם לפי דו"ח מיוחד שנמסר לקונגרס האמריקאי ב-10 ביוני 2015 תחת הכותרת "הסיוע האמריקאי לישראל" נכתב, כי כעת מאוחסנים במחסנים ציוד צבאי ונשק בשווי של 1.8 מיליארד דולר. לפי הדו"ח, במחסנים מוצבים טילים, רכב קרבי משוריין ותחמושת.

ציוד ושיקולי מלחמה

"המחסנים האלה לא מהווים את השיקול המרכזי של מי שמחליט על יציאה למלחמה, אבל זה בהחלט נמצא במערכת השיקולים", אמר דוד עברי בריאיון ב"מעריב" (17.8.2012). עברי היה מפקד חיל האוויר בתחילת המשא ומתן עם האמריקאים על אודות הקמת המחסנים, ובהמשך – מנכ"ל משרד הביטחון ושגריר ישראל בארצות–הברית.

"העובדה שיש לנו מחסנים כאלה בהחלט משפרת את תחושתנו", הסביר ל"מעריב" (17.8.2012) אלוף (מיל.) דני יתום, לשעבר ראש המוסד וח"כ בסיעת העבודה, שכיהן כראש אגף תכנון (אג"ת) במטכ"ל בתקופה בה החלה ארצות–הברית לבנות מחסנים בישראל. "הייתי בעד המחסנים. התחושה שלי הייתה שזה רעיון טוב. המחסנים האלה נותנים לנו את ההרגשה שיש לנו יותר ציוד מאשר יש לנו באמת. המלאי שלנו אף פעם לא מספיק, מלחמה מתארכת יכולה להביא למחסור בפגזים, בפצצות ובציוד נוסף, אבל המלאי תמיד מקוצץ בתקציב הביטחון", אמר, והוסיף: "כשהשאלה היא האם למלא את המחסנים או להעביר כסף לאימונים או לרכישת מזל"טים או טנקים, בדרך כלל המלאי נמצא במקום אחרון. המחסנים האמריקאיים מקלים על תכנון פעולות צבאיות מפני שבכל פעולה אפשר להתחשב גם בציוד האמריקאי. באופן רשמי, אסור לנו להשתמש בזה אלא באישור אמריקאי, אבל בהחלט יכול להיות שאצל מישהו עוברת מחשבה שאם נורא נצטרך את הציוד הזה, והאמריקאים לא יאשרו לנו גישה למחסני החירום, אנחנו ניקח את זה בכל אופן".

יתום אישר גם חשיפה של העיתון "הצופה" (2007) לפיה הוקם בסיס אמריקאי נוסף בתחומי הקו הירוק, סמוך לעיר אלעד. הבסיס נבנה בידי חברה גרמנית במימון אמריקאי. יתום הוסיף פרטים: "חיל ההנדסה האמריקאי בנה את הבסיסים, רוב הקבלנים היו אמריקאים. היו גם כמה ישראלים שהשתתפו בעבודות, אבל הבדיקות האמריקאיות היו כל כך קפדניות, שהישראלים הצטערו שהם לקחו עליהם את הפרויקט".

בסיסים בבנייה ואספקה עתידית

בנובמבר 2012, דיווח היומון "וושינגטון פוסט" כי ארה"ב מפקחת על בנייתו של קומפלקס תת–קרקעי סודי עבור צה"ל, המכונה "אתר 911". לפי הפרסום, הקומפלקס יהיה בעומק חמש קומות וייבנה סמוך לבסיס חיל האוויר באזור תל אביב. מהפרסום לא ברור אם הכוונה היא לשדה דב, לתל נוף או לפלמחים. ייתכן שמדובר בבניית חדר מצב מאובטח, שישמש לניהול לחימה אפשרית בשיתוף פעולה בין שני הצבאות.

עלות הבנייה של "אתר 911" הוערכה במאה מיליון דולרים ויותר, וצפויה הייתה להימשך שנתיים. בתכנית נקבע, כי את בניית הבסיס יבצעו רק חברות אמריקאיות שיעסיקו באישור מיוחד עובדים מארצות הברית או מקנדה, ממדינות מערב אירופה, פולין, מולדובה, תאילנד, הפיליפינים, ונצואלה, רומניה וסין, אך לא מישראל. הבנייה עצמה תתבצע תחת אבטחה של חמושים ששירתו בעבר בחיל האוויר האמריקאי.

"וושינגטון פוסט" דיווח כמו–כן על אודות חוזה נוסף של בנייה אמריקאית בישראל, שאמור היה להתפרסם הקיץ, בדבר בניית מתחם גדול הכולל אמצעי תקשורת וחשמל – שאף הוא יכול לשמש את ה"בור" בניהול שדה הקרב. על העבודות יפקח חיל ההנדסה של צבא ארה"ב. בין הפרויקטים שכבר ביצעה ארה"ב בישראל מנה העיתון גם הקמת האנגרים תת–קרקעיים למטוסי קרב והקמת מתקנים לטיפול בנשק גרעיני ("שישראל אינה מודה שיש ברשותה", לשון הדיווח).

בשלהי דצמבר 2012 פרסם חיל ההנדסה של ארה"ב באתר המכרזים הרשמי של ארה"ב מכרז נוסף לעבודות בנייה במתקן סודי, תת–קרקעי בחלקו, המכונה "אתר 81 – שלב 2". האתר "ביזנס אינסיידר", שפרסם את הידיעה, העריך בעשרות מיליוני דולר את עלות הפרויקט, הכולל השלמת בנייה מתחת לבניין קיים של מתקן תת–קרקעי בשטח של 6,000 מ"ר.

טילים אינם ביטחון

המיליטריזציה של ישראל ויכולותיה הצבאיות נשענות במידה מכרעת על אספקת ציוד אמריקאי בצורת סיוע צבאי שנתי בהיקף של 3.3 מיליארד דולר ובאמצעות בסיסים צבאיים אמריקאיים הפועלים בישראל.

"הארץ" (22.5.2015) דיווח פרטים לגבי תכולתה של "חבילת פיצוי" בעלות כוללת של 1.8 מיליארד דולר, שאישר הפנטגון לספק לישראל בעקבות הסכם הגרעין מול איראן: 8,000 פצצות חכמות; 14,500 מערכות להנחיית הפצצות החכמות; 50 פצצות חודרות בונקרים; 4,100 פצצות "קטנות" ("רק" 110 ק"ג חומר נפץ); 3,000 טילי הלפייר למסוקי אפאצ'י. כלי נשק התקפיים אלה יסופקו נוסף להגדלת צי המפציצים החמקנים מסוג אפ-35 שברשות ישראל.

"לאן ולשם מה מיועד כל החימוש הזה? להבטחת תקיפה ישראלית באיראן, מיד אחרי שמושג איתה הסכם בינלאומי? אולי סתם לחידוש מלאים אחרי ההשתוללות של 'צוק איתן', ששברה את כל שיאי השימוש הצה"לי בתחמושת?" – תהה הפרשן אורי משגב ("הארץ", 22.5.2015).

על המשמעות של האספקה של חימוש חדיש כתב משגב: "היקפי ההתחמשות רק הולכים וגדלים, ואינני מרגיש בטוח יותר עם השנים. ההיסטוריה הוכיחה שהתחמשות משוללת רסן לא מביאה ביטחון. היא מביאה בעיקר מלחמות. מאז 2006, עת עברה ישראל להתבסס בלחימתה באופן כמעט בלעדי על כוח אש וכתישה אווירית, היו לנו מערכה אחת בלבנון ושלוש בעזה. ארבע מלחמות בתוך פחות מעשור. לכן נראה לי, שמדובר בעסקאות המביאות לידי ביטוי בעיקר את המחויבות האמריקאית לביטחון תעשיות הנשק האמריקאיות. ללב מתגנב החשש, שישראל היא אכן 'נושאת המטוסים האמריקאית במזרח התיכון'. אבל לא כמטאפורה ולא כדימוי — נושאת מטוסים של ממש, ארסנל עצום ממדים".

אפרים דוידי

המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf