בטח שמעתם שמשהו קורה באזור רחוב מסדה בחיפה. לפעמים צריך ללחוץ אנשים קצת לפינה עד שיסכימו להודות שמה שקורה הוא שיהודים וערבים מתערבבים שם. ליתר דיוק: כמה יהודים שמנסים להתקבל על ידי כמה ערבים, ולהיפך. כולם יושבים בבית קפה שנראה כאילו הוא באלכסנדריה ומאזינים למוזיקת רוק אמריקאית משנות התשעים. מדי פעם יש איזה זוג מעורב, בסוד או במוצהר. במסיבות הטבע רוקדים כולם ביחד וכבר לא יודעים מי זה מי. כמה עסקים בבעלות משותפת, ערבית–יהודית, קמו (ונפלו) בשכונה. כשמארגנים אירוע תרבותי יעלו על הבמה יהודים וערבים כאחד, כשהמציאות מזמנת בחינה מתמשכת של גבולות השיח הלגיטימי וההכרח לקחת צד – כשמגרשים חייל במדים מבית קפה או כשמנהלת הדר מורידה מהבמה שני ראפרים ערבים ששרו נגד הכיבוש, בטענה לדברי הסתה. לתופעה הזאת המקומיים עשויים לקרוא "ערבת", שילוב בין אידיאליזם פוליטי, אוריינטליזם ותקווה מוסווית היטב.

הנדירות של חברויות בין יהודים וערבים בישראל הופכת את המרקם החברתי השכונתי כמעט לקוריוז. ועם השמועות על אותה אדווה חיפאית חדשה נפוצו גם דברי ביקורת. המקטרגים טוענים שהעננה האידיאליסטית של מסדה היא בועה מלאת עשן ותו לא. מהשכונה לא יצאו הכרזות פוליטיות גדולות. הפרוייקטים האמנותיים אינם מביאים בשורה מהפכנית. בסך הכל מדובר בכמה אנשים שיושבים בבתי קפה ומשתכרים יחד.

המושג "דו קיום" שבשנות התשעים היה עבור רבים סמל לאופטימיות זהירה ביחס לאפשרות השיתוף החברתי בין יהודים וערבים הפך בהדרגה למונח מיושן, נלעג כמעט ומנותק מהמציאות. איך אפשר לדבר על דו קיום כשכל יום בחדשות, בפייסבוק וברחוב נתקלים בעוד מופעים של אלימות, גזענות והפרדה, וכל אזכור של אפשרות לחיים משותפים מחשיד את הדובר בתמימות יתר או אפילו בהתנשאות עיוורת למורכבות של אפשרות כזאת, לדיבור שתפקידו להשתיק את המצפון. המלחמה בעזה בקיץ 2015 הוציאה מהארון את אחרוני הגזענים היהודים, החרם על ישראל והביטוי המקומי שלו, התנגדות לנורמליזציה של יחסי יהודים–ערבים, גורם לערבים לשאול את עצמם האם הם באמת רוצים להיות מזוהים עם יהודים. יחד עם זאת, אנשים בשכונה ממשיכים לגור זה ליד זה, לחיות זה עם זה, ונשבעים שזה המקום היחיד שבו הם מרגישים בנוח (לפחות בתחומי ישראל). עם זאת, כולם מתקשים לדבר על הנושא ומעדיפים לא למשוך אליו תשומת לב רבה מדי. כתושבת השכונה, כמישהי שרוצה לחיות ביחד, לטעות ולתקן, כאחת המיואשות, אני שואלת מה בעצם מתרחש פה בשכונה. מה הדבר שלא ניתן לדבר עליו.

במובן מסוים, צודקים המקטרגים – היות שהקהילה במסדה לא עומדת מאחורי "אני מאמין" כלשהו, קשה לתפוס אותה כקהילה לכידה מבחינה פוליטית. ואכן, ואני כותבת זאת בצער, נראה שכבר לא תתגבש איזו אחדות משותפת, בה אין הבדלים וכולם שווים. האווירה הטעונה שבה גדלים ילדים יהודים וילדים ערבים בישראל, ההפרדה ההולכת וגוברת בין שתי הקבוצות עד כדי נטיה לראות את בן הלאום השני כהיפוך שלך, שטיפת המוח שכולם כאן עוברים, לא נעלמת באורח פלא דרך מפגש יומיומי, תכוף ככל שיהיה. כקהילה משותפת אנחנו נכשלים בהרבה מובנים.

מתוקף אי השיוויון המובנה בין יהודים וערבים בישראל, אינני יודעת איך זה להיות מיעוט בתוך ביתי שלי. הפריבילגיות היהודיות שלי לא נעלמות גם במרחב משותף. כל זמן שהכיבוש ממשיך להתקיים, בקרב הפלסטינים של 48 והפלסטינים של 67 כאחד, קשה מאוד ליצור יחסים שאינם נתקלים ביחסי הכוח המובלעים בין ערבים ויהודים בחברה הישראלית. ב"דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש", ניתוח סוציולוגי של שני הצדדים של הקולוניאליזם, כותב אלבר ממי על הסתירה שבעצם קיומו של כובש איש שמאל, על אי יכולתו לקחת צד במאבקם של הנכבשים מבלי לפעול בצביעות, דבר שגוזר עליו שתיקה ביחס למאבק ובסופו של דבר, על מנת להשאר מוסרי, עליו לעזוב את הקולוניה.

כתזכורת לאותה שתיקה, כגלעד ליחס בין הכובשים לנכבשים, או כמפגן של נוחות ושל עצלות מתעלמת, נמנעים היהודים בשכונה מללמוד ולדבר ערבית. היות שאין ערבי אזרח ישראל שאיננו דובר עברית, זו פחות או יותר שפת התקשורת היחידה בין יהודים וערבים בשכונה. כולנו יודעים שאנחנו חייבים ללמוד ערבית. לפעמים זה נראה שאין טעם ללמוד ערבית, כשהכל כל כך גרוע זאת פעולה שאין לה תכלית. אחדים מדברים על זה שללמוד ערבית מזכיר להם קודם כל ערבית של מחסומים. לפעמים אפשר אפילו להתענג על אי ידיעת השפה הערבית – אני נכנסת לבר ערבי שהוא ככל הנראה המקום הכי מגניב בעיר כרגע, מתיישבת מבוישת על הבר, לא מעזה להוציא מילה בעברית כי זה בבירור לא מתאים, ומחכה שהברמנית תרחם עלי ותשאל אותי בשקט מה אני רוצה לשתות. כשהמסיבות של הערבים מגניבות יותר מהמסיבות של היהודים, אי ידיעת השפה מאפשרת לי להיות לפחות לרגע אחד בעמדה של נחיתות, להיות לא מקובלת היכנשהו, להתייחד עם האשמה היהודית. כל אלה תירוצים עלובים. אני חושבת שכולנו יודעים שבכך אנחנו מאכזבים את חברינו. אולי משהו ישתנה – לאחרונה עולה הביקוש ללימוד ערבית בקרב תושבי השכונה היהודים. אבל אם כולם באמת חברים, למה כל כך קשה לנו למצוא חבר ערבי שיבוא ללמד אותנו? אנחנו מרגישים רע, אז אנחנו שותים עוד בירה ביחד.

אבל למרות זאת, ובידיעה כי אמירה כזאת עלולה להכשיל את עצמה, אני רואה שיש דברים אותם אנחנו כן חולקים. בראש ובראשונה אנחנו חולקים את המרחב. שכונת הדר היא שכונה מעורבת – גרים בה סטודנטים יהודים ומשפחות של משת"פים, סטודנטים ערבים ומשפחות דוברות רוסית, עובדים זרים ופליטים. בתי הקפה בבוהמה הקטנה של מסדה הם יהודיים וערביים, ויושבים בהם שחקנים מהתאטרון הערבי ומשוררים יהודים. הפעילות התרבותית בשכונה אמנם משוייכת בדרך כלל לכל קהילה בנפרד, אולם לפעמים הן גם מצליחות לחפוף. קמפיין נגד אלימות משטרתית, שהתארגן בשכונה בעקבות גל של התנכלויות כלפי תושבים, היה רגע של התעוררות קהילתית חוצת שיוכים שזכור לטובה בקרב ותיקי השכונה: אל מול האכזריות של המשטרה קמו תושבי השכונה ופעלו כגוף אחד להרחקת הסכנה. הוקם פורום שכונתי שיזם מפגשים קהילתיים, הדרכה משפטית, ומסיבת רחוב בלתי נשכחת.

אחת הסיבות לקשרים האישיים החזקים בין יהודים וערבים בשכונה הוא דמיון בהיסטוריה האישית. רבים מחברי לשכונה חולקים סיפור אישי דומה –תחושה של זרות ואי קבלה בתוך העולם בו גדלו, חוויה מתמשכת של חיפוש ומאבקי זהות. בנוסף, על אף שהדר נחשבת שכונה של המעמד הבינוני–נמוך, רבים מבני הקהילה המעורבת הם משכילים שמגיעים משכבות חברתיות גבוהות, מאפיין שככל הנראה מקל על יצירה של קשרים בין דומים, אולם הופך גם הוא מושא לביקורת על שיתוף פעולה שמתקיים בתוך מגדל שן ואינו נגיש למיוחסים פחות.

על אף שהמרחב בשכונה אינו מרחב אקטיביסטי בצורה מובהקת, קשה לטעון שאינו מרחב פוליטי. בבסיס ההסכמה ושיתוף הפעולה בין יהודים וערבים נמצאות העמדות הפוליטיות המשותפות: אי קבלה של הציונות ושל הנראטיב הציוני, דבקות בנראטיב הפלסטיני, התנערות ממודלים חיצוניים של כוח. זה התנאי הבסיסי לשיתוף הפעולה. אולם למרות ההסכמות הללו, העשויות היו לייצר שיח חופשי ופתוח, נראה כי לאחר בירור העמדות ההכרחי מנסים תושבי השכונה להימנע מהנושא. אולי כי קל יותר לוותר על נושא שיחה כה מורכב, אולי כי כבר נמאס להם לריב, אולי מתוך אשמה.

באופן פרדוקסלי, אחד הקשרים החזקים ביותר, לדעתי, בין יהודים וערבים בשכונה הוא שותפות בתחושות היאוש. בקיץ 2015 האווירה בשכונה הייתה קשה מאוד. תושבי השכונה היו שבורי לב באופן דומה, לא מסוגלים לעכל את החורבן הנורא ואת האכזריות הבלתי נתפסת של המתקפה על עזה. כולם מדברים על לעזוב את הארץ, להתנתק מהמרחב המסובך הזה. איש מאיתנו לא מאמין שאפשר להרחיב את המרחב המשותף הזה מעבר לגבולות השכונה. אנחנו לא מנסים להפיץ את הבשורה. עם זאת, העובדה שרבים מאיתנו בכל זאת נשארים וממשיכים, מוכיחה כי אנחנו חולקים גם את התקווה המסרבת להיכבות, את הרצון להיות חלק ממשהו הגון.

אין אנו יכולים לשכוח שאנחנו לא גוף אחד, וכי השכונה פועלת יותר כאסופה של אינדיבידואלים מאשר כשתי קהילות נפרדות. אמנם יש לנו הרבה מהמשותף, אולם עד כמה שנרצה אולי להמשיך לחלום ולהתעלם מכך, אי השוויון אינו יכול באמת להעצר בגבולות השכונה. אי אפשר לחיות בישראל ולהיות שווים. יש הרבה דברים בלהיות הצד השני שאנחנו לא לעולם לא נוכל להבין עד הסוף. אולי הקהילה הזאת אינה ביטוי של תקווה אלא עניין של נוחות, של שכירות בת השגה ועייפות שאננה ומבוסמת קלות. אבל בין האנשים בשכונה, שעדיין ממשיכים להגיע, לעזוב ושוב לחזור, יש עוד כאלה הממשיכים להתעקש להתערב אלה באלה, במסיבות ובסמים, ביצירה ובאהבה.

אולי הטוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוף אליו הוא מרחב כזה – לא כל כך אקטיביסטי, לא מייצא את המהפכה, אבל אפשר להרגיש בו בנוח. הוא לעולם לא ישתנה. ההידרדרות הנוראית, האלימות, הפירוד וחוסר התקשורת שמחוץ לשכונה, המחריפים כל הזמן, לא ממש משפיעים על היחסים בין האנשים, בתוך השכונה עצמה. קיום מנותק ובועתי, אבל לא מזוייף.

נועה לוין

נועה לוין היא מאסטרנטית ביחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל–אביב. כותבת עבודת מחקר בנושא המרחב המשותף בשכונת הדר. המאמר פורסם בגיליון היובל של "זו הדרך"

http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2015break/08/ZuS2015.pdf