ב-15 ביולי, התקיים בישראל אירוע משמעותי מאוד, ואני נדהם להיווכח, שהוא עבר כמעט ללא התייחסות. הציבור הערבי בישראל – שהוא מיעוט לאומי המהווה קרוב ל-20% מאזרחי המדינה – הכריז על שביתה כללית בערים, בכפרים ובשכונות. היה זה תמרור אזהרה בפני ממשלת ישראל, בדרישה שזו תימנע מלקדם את תכנית פראוור, המאיימת על 40,000 אזרחים בישראל בגירוש מכפריהם, בהריסת בתיהם ובגזילת אדמותיהם.

מפגינה שנפצעה בעת הפגנה נגד תכנית פראוור, שנערכה בשדרות רגר בבאר-שבע ב-15 ביולי 2013 (צילום: אקטיבסטילס)

שביתה כללית כזאת, אינה מתרחשת לעיתים תכופות. על כן, מצער ומקומם שמאורע ציבורי משמעותי זה לא זכה לסיקור של התקשורת ולדיון בכנסת. קריאתם של האזרחים הערבים בישראל הייתה צריכה להדהד גם בכנסת, ולהביא לחשיבה מחודשת לגבי חוק פראוור, אשר מתיימר לפתור את הבעיה, אולם למעשה – מהווה החרפה קיצונית שלה.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות, כדי לומר מכאן לאזרחים הערבים בארץ: אתם לא לבד במאבק הזה. אנשי מצפון יהודים, אנשי מצפון בכלל, עומדים לצידכם. אנו לא נאפשר שיתייחסו לאזרחים הערבים-הבדואים בנגב, כמו שהתייחסו לפני 150 שנה לאינדיאנים בארצות הברית. זה לא יקרה וזה לא יעבור. דברים כאלה אסור שיתרחשו במאה ה-21.

עוד חשוב להדגיש, כי התנהגות המשטרה כלפי ההפגנות ביום השביתה – אינה מתקבלת על הדעת. אסור שהמשטרה תנהג איפה ואיפה: בעוד שהמשטרה יודעת, בדרך כלל, להכיל הפגנות מחאה בתל-אביב, היא פעלה באלימות כלפי הפגנות האוכלוסייה הערבית.

יומיים לפני ההפגנות נגד תכנית פראוור, התקיימה בתל-אביב הפגנה נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, במהלכה נחסמו נתיבי איילון, שהם עורק התחבורה המרכזי בגוש דן והממשלה גילתה סבלנות. אך כאשר נחסמו כבישים ליד סחנין וליד אום אל-פחם – ערכה המשטרה מעצרים. זה מקומם. המשטרה טענה שמדובר היה ב-"סכנה לביטחון הציבור", אולם דווקא הפעולה של המשטרה היא הסכנה לביטחון הציבור, כי הציבור כולל גם את המפגינים ביום השביתה, שהביעו את מחאתם ואת כעסם, ועשו זאת בכלים מקובלים בחברה דמוקרטית. אסור לעבור לסדר היום, כאשר חירותם של מפגינים ערבים נפגעת. אם אין חירות למחאת האזרחים הערבים – אז אין חירות למחאה כלל.

דברים שנאמרו על ידי ח"כ דב חנין (חד"ש) במליאת הכנסת

ופורסמו בגיליון האחרון של "זו הדרך":

http://maki.org.il/http://maki.org.il/images/stories/zo/2011/G29_2013.pdf