השבועות הראשונים במושב החורף של הכנסת היו גדושים ביוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות, שהובלו בידי ממשלת הימין או זכו בתמיכתה. ח"כ ד"ר דב חנין (חד"ש) הסביר בשיחה עמו את הקשר בין החקיקה האנטי-דמוקרטית לבין המחאה החברתית. הריאיון יפורסם בגיליון הקרוב של השבועון זו הדרך שיופץ ביום רביעי.

קיימת תחושה, שהמחאה החברתית נעלמה מסדר יומה של הכנסת. האם גם אתה חש כך?

לאו דווקא. המחאה נוכחת בכל דיון בכנסת, אבל ב"הפוך על הפוך". גל החקיקה האנטי-דמוקרטי הוא התגובה של ממשלת הימין למחאה ההמונית של הקיץ האחרון. הפגיעה בערוץ 10, ההתנכלות לעיתונאי רשות השידור שגילו אהדה כלפי המחאה, החקיקה נגד ארגוני החברה האזרחית – שכמה מהם לקחו חלק פעיל ביותר במחאות הקיץ – באו לביטוי בכנסת ברצון השלטון לנקום במוחים. ממשלת הימין רוצה לברוח מהר ורחוק ככל האפשר מסדר היום החברתי לעבר סדר יום אנטי-דמוקרטי. בסדר יום כזה, הממשלה אינה נדרשת למתן תשובות לדרישות המחאה.

דבריך מפתיעים, בהתחשב בעובדה שחברי כנסת רבים, כולל מהקואליציה, הגיעו אל המאהלים ושוחחו עם המפגינים. האם סדר היום החברתי אבד בדרכו לכנסת?

בנושאים חברתיים קונקרטיים, דווקא אחרי הקיץ, קיימת תמיכה גדולה יותר בקרב חברי הכנסת. הבעיה לא נעוצה בחברי הכנסת הבודדים, אלא בממשלה ובעומד בראשה: בנימין נתניהו. הממשלה ונתניהו אינם מוכנים לכל תזוזה, לכל שינוי במדיניות החברתית והכלכלית.

אז סדר היום החברתי אבד לחלוטין?

מוקדם להספיד את סדר היום החברתי בבית המחוקקים. קיימים תהליכים הדורשים זמן – כולל בתחום החקיקה. אנו בעיצומה של מערכה פוליטית, במסגרת הכנסת, לקביעת סדר יומה: האם יהיה זה סדר יום חברתי, או שסדר היום יהיה זה שהממשלה מכתיבה, העוסק בחיפוש אחר "האויבים מבפנים" ובשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים.

ייתכן שכל זה נובע מדעיכת המחאה?

היקף המחאה החברתית בישראל ועומקה, סימנו את הקיץ האחרון כתקופה חסרת תקדים בתולדות המדינה. הבעיה היא שהמחאה החברתית נתקלת במערכת פוליטית, המתבצרת בעמדותיה השמרניות והימניות, והשואבת לגיטימציה ציבורית, במישור אחר: מהפחדה דמגוגית הקשורה בסכסוך המזרח-תיכוני ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן, המחאה מתקשה להחליש את הממשלה, העוינת כל שינוי חברתי.

מדבריך ניתן להבין שטעינו כאשר לא הדגשנו מספיק, במסגרת תנועת המחאה של הקיץ האחרון, את הקשר בין המשך הכיבוש לבין העמקת הפערים החברתיים…

דיברנו וגם דיברנו. לא הסתרנו עמדות אלה, והבהרנו היטב שהמאבק למען הצדק החברתי, כרוך במערכה למען השלום. אבל רעיונות אלה טרם הבשילו בקרב מאות האלפים שהשתתפו במחאה. במעגלים המצומצמים יותר, של ההנהגות המקומיות וההנהגה הארצית, עמדות אלה מקובלות למדי.

הממשלה מתבצרת בעמדותיה, מסרבת למשא–ומתן לשלום, וממשיכה להתקיף את העובדים. נדמה שהיא חזקה מתמיד, ומצליחה להתגבר על המשברים…

כאשר מתבוננים במישור הפרלמנטרי, הממשלה נראית חזקה ויציבה מתמיד. אבל קיימים זרמים תת-קרקעיים, הגורמים לשחיקה מתמדת במעמדה. הממשלה לא מסוגלת לתת מענה, ולו חלקי ביותר, לדרישות העם. בקיץ היו אלה דרישות הקשורות במצוקת הדיור, ואילו בסתיו מדובר בבריאות הציבורית ובעתידה. הלחצים בכיוון הממשלה לא פסקו, לא פוסקים וסביר להניח שלא יפסקו בחודשים הקרובים. זו ממשלה אטומה, שאינה מסוגלת לתת תשובות, והדבר ישפיע גם במישור הפוליטי וגם בתודעה של הנאבקים למען צדק חברתי. לכאורה, הממשלה חזקה, אבל במציאות – מעמדה הולך ונחלש. האופוזיציה בכנסת אומנם קטנה, אבל האופוזיציה החזקה ביותר של הממשלה היא המציאות. ואותה הממשלה אינה מסוגלת לשנותה.