בשנים האחרונות הזהירה המפלגה הקומוניסטית הישראלית שוב ושוב מפני ההידרדרות הפשיסטית בישראל. הקרקע להתפרצות פשיסטית חריפה ומאיימת, שהיינו עדים לנו השנה, הוכשרה באידיאולוגיה ובפרקטיקה של כיבוש, התנחלויות, נישול והעמקת הפערים החברתיים. המלחמה הנפשעת שגלגלה ממשלת ישראל על עזה תחת השם "צוק איתן" (קיץ 2014), על רקע ההסתה הפרועה נגד העם הפלסטיני והנהגתו, הייתה זרז (טריגר) להתפרצות פשיסטית אלימה בעלת מאפיינים חדשים. ההתפרצות ביטאה עליית מדרגה במפלס של האלימות הפשיסטית, של הגזענות, של המונוליתיות הפוליטית ושל השתקת זכות המחאה והביקורת, תוך פגיעה בוטה בכללי המשחק של הדמוקרטיה הבורגנית, ותוך מתקפה גזענית נגד המיעוט הלאומי הערבי ופגיעה בו.
כאשר האוכלוסייה הערבית בישראל מוצגת בידי דוברים ממסדיים בשיטתיות כ-"אויב מבפנים" שיש לנקוט נגדו מהלכים קיצוניים, וכאשר המשטרה נוהגת באלימות ועוצרת מאות אזרחים, ובתי המשפט מורים לכלוא מפגינים ערבים בלתי–אלימים רק בשל השתתפותם בהפגנות שלום – הסתה ופרקטיקה אלה מחלחלות לחוגים נוספים.
למסע האנטי–ערבי יש גם מטרות פוליטיות מובהקות. מאז ימי אוסלו, הימין בישראל משקיע מאמצים גדולים בהוצאת האוכלוסייה הערבית אל מחוץ לזירה הפוליטית הישראלית. לטרנספר פוליטי כזה של האזרחים הערבים אל מחוץ לפוליטיקה הישראלית תהיה משמעות פוליטית עצומה משום שיסייע לימין להכריע היסטורית את המאזן הפוליטי בישראל.
הכוחות הפשיסטיים התמקדו גם במאמצי הפחדה והשתקה של ביקורת בציבור היהודי. אמנים, מרצים באקדמיה, אנשי רוח ומדע, מורים בבתי ספר ועיתונאים הפכו בתקופה האחרונה מטרות של מסעי שיסוי מקארתיסטיים מובהקים. הפגנות שלום, לרבות הפגנות נגד המלחמה בעזה שהתקיימו ביוזמת מק"י וחד"ש בחיפה, בתל–אביב ובירושלים – הפכו יעד למתקפותיהם של בריונים. כמו שאירע במקומות אחרים בעבר, גם בישראל ההתפרצות הפשיסטית איננה מעידה על עוצמתה של המערכת השלטונית הפוליטית–חברתית, אלא היא דווקא סימן להעמקת המשבר אליו נקלעה. המערכת השלטונית מתקשה לספק תשובות, מסתבכת בשקריה וחשופה יותר ללחצים מבחוץ ומבפנים כאחת. הביקורת מותקפת ומושתקת – דווקא משום שהיא אתגר אמיתי לממסד השליט האלים והמושחת.
בבואנו לדבר על אודות סכנת הפשיזם בישראל, נודעת חשיבות רבה לדיוק בהערכות ובהגדרות של המצב ב-2014. מצד אחד, העידן בו אנו חיים אינו עידן פשיסטי והמשטר הקיים עדיין אינו משטר פשיסטי; ומצד שני, אנו מודעים היטב לכרסום במשטר הקיים ואיננו מסתנוורים מכך שעדיין קיימים בישראל מאפיינים של דמוקרטיה בורגנית ושל מוסדותיה (קיום מפלגות, עריכת בחירות כלליות, הוצאת עיתונים ועוד). למדנו מהניסיון ההיסטורי, כי ייתכן קיומו של תהליך של פשיזציה גם בעת שנשמרים הליכים כמו בחירות כלליות ומוסדות כמו פרלמנט. תהליך הפשיזציה מתבטא בכך, שבמקביל לקיום הליכים ומוסדות של דמוקרטיה בורגנית, מתחזקים המיליטריזציה של המשק ושל החברה, ומעמיקים התהליכים לדה–לגיטימציה של המיעוט הלאומי, של האיגודים המקצועיים, של תרבות מאבק פוליטי ורעיוני, של מפלגות השמאל ושל ארגונים דמוקרטיים וארגונים להגנת זכויות האדם.
בוועידה ה-25 של מק"י (2007), סיכמנו, כי "השאלה מי יבודד את מי, הופכת להיות רלבנטית מאוד. בהקשר זה קיימות שתי אפשרויות בסיסיות: או שהימין הישראלי הטרנספריסטי… יצליח לבודד את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית, או שהכוחות הדמוקרטיים יצליחו לבודד את הימין". ויכוח עם יריבים פוליטיים ורעיוניים הוא תמיד חיוני ונמשיך לנהל אותו. אך למדנו מהניסיון, כי במצב של סכנה פשיסטית – חשוב למקד את עיקר המתקפה באלה המטפחים את האיום הפשיסטי ובאלה שסוללים לו את הדרך, ולא בכוחות פוליטיים קרובים יחסית אלינו או בכאלה הנמצאים במרכז הליברלי של המפה הפוליטית. מול הסכנה הפשיסטית צריך לגבש שיתופי–פעולה רחבים ביותר.
בתנאים הקיימים, על המערכה נגד סכנת הפשיזם להפוך ציר מרכזי בפעילותה של מפלגתנו ובאסטרטגיה הפוליטית שלנו. ההתפתחויות מחייבות את העמדתו של הנושא הזה במרכז סדר יומה של ועידת המפלגה הקרובה, וחיוני שעבודת המפלגה ופעילותה ייגזרו מאסטרטגיה זו. האתגר שמפלגתנו הקומוניסטית מציבה בפני עצמה ובפני הציבור היהודי והערבי הוא – להדוף את סכנת הפשיזם עכשיו בדרך של בנייה של חזית עממית אנטי–פשיסטית יהודית–ערבית רחבה.
התנועה הקומוניסטית צברה ניסיון עשיר במאבק נגד הפשיזם. הניסיון הזה מלמד שכאשר פועלים בעקביות ובעוד מועד להקמתה של חזית רחבה – ניתן לבודד ולהביס את הפשיסטים.
קטע מתוך דו"ח הוועד המרכזי של מק"י לקראת הוועידה ה-27 של המפלגה. הכתובת לבימת הדיון לוועידה, לפירסום תגובות, הערות ומאמרי דעה וביקורת: zohaderekh@gmail.com