בשבוע שעבר התקיימו הפריימריז בשתי המפלגות הניאו-ליברליות הגדולות: בליכוד ובעבודה. בתקשורת דיברו על "דרמה גדולה". אולם האמת היא, שהבשורה הגדולה, הן בליכוד והן בעבודה, היא שמה שהיה – הוא שיהיה. הבחירות הפנימיות בליכוד היו משחק כיסאות, בו חברי כנסת  טיפסו מעלה ומטה לפי מידת יכולתם "לתפור דיל", בתשלום כמובן, עם קבלני הקולות השונים, וביניהם – עם הלובי הימני-המתנחלי בתוך הליכוד.

שרי הליכוד שמקובל לכנותם "ליברלים" (בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן) מצאו עצמם מחוץ לרשימה. ואילו אלה שהיטיבו להשתלח ולהסית (נגד השמאל, נגד האוכלוסייה הערבית והנהגתה, נגד מבקשי המקלט, ונגד הדמוקרטיה) זכו לשדרג את מעמדם ברשימה.

לאחר ששככה הסערה, מסתבר כי הדרמה, ככלות הכול, אינה כה גדולה: מבין 20 המועמדים הראשונים בפריימריז בליכוד, 18 מכהנים כיום בסיעה (ואילו אחד, צחי הנגבי, כיהן בעבר). משה פייגלין, המתנחל המשיחי, הוא הפנים החדשות היחידות שמביא איתו הליכוד ב-20 הראשונים. אפשר להניח שהעדרם של הח"כים "הליברלים" יורגש בכנסת הקרובה. אולם בסיכומה של המערכה – הליכוד הוא אותו הליכוד, אך אופיו נחשף יותר: ההקצנה הלאומנית בשורותיו בוטה יותר, ולכן מדיניותו תהיה מסוכנת עוד יותר.

להצביע בעד העבריין ובעד האליבי

בעוד הליכוד אירגן מחדש את סידור השחקנים על ספסל הנבחרת, מפלגת העבודה הציגה כמה וכמה פנים חדשות במקומות שלפי הסקרים נחשבים כיום ריאליים. צעירים שלקחו חלק במחאה החברתית ההמונית של קיץ 2011, הביעו התלהבות משיתופם ברשימה של דמויות מוכרות ממחאת האוהלים – כגון איציק שמולי, סתיו שפיר יוסי יונה. גם עיתונאים בולטים ונוקבים, דוגמת מירב מיכאלי ומיקי רוזנטל, נבחרו במקומות ריאליים ברשימה.

אולם מאחורי שורת המקהלה החדשה והנוצצת, נמצאים מי שכותבים את התווים ומנצחים על המוזיקה, האחראים לביצוע המדיניות הקפיטליסטית החזירית בעשור האחרון. בוז'י הרצוג, כשר הרווחה, היה אחראי להפרטת שירותים חברתיים ולהעמקת מצוקת העובדות הסוציאליות; פואד בן אליעזר, כשר התמ"ת, נאבק בהתארגנות מנהלות המשפחתונים; עמיר פרץ כיהן כשר הביטחון בממשלה שניהלה את מלחמת לבנון השנייה. שלושתם, יחד עם שאר הח"כים והשרים מהעבודה, אחראים לשותפות הממושכת עם הליכוד, להמשך הכיבוש וההתנחלויות, וליצירת המציאות הכלכלית הקשה שהולידה את המחאה החברתית.

חשוב לזכור, כי גם לאחר שאיבדה את ראשות הממשלה ב-2001, כלומר – מזה למעלה מעשור, העבודה הייתה שותפה בכל אחת ואחת מממשלות הימין, והצביעה בעד כל אחד ואחד מתקציבי המדינה (למעט פעם אחת, כאשר רצה הגורל והיא הייתה באופוזיציה למשך כמה חודשים, בדיוק בעת ההצבעה על התקציב). אם הפשעים הם מלחמות שולל, פירוק מדינת הרווחה, העמקת הפערים החברתיים ומדיניות ההפרטה המשתוללת, אז העבריינים האחראים לכך יושבים גם כיום בצמרת רשימת העבודה לכנסת. הצבעה למפלגה זו, לפיכך, תהיה הזדמנות נדירה להצביע הן לעבריין והן לאליבי שלו, לאותם אישים המכונים חברתיים (עם או בלי מרכאות), אשר מקשטים את הרשימה, כל הדרך לממשלת נתניהו השלישית.