מאת נדאל עותמאן
לפני זמן לא רב, בזמן חופשת עיד אל-פיטר, היה לי מרווח נשימה לעצור לרגע, ולחשוב על הדברים. בהיעדר לחץ של עבודה, בין משימה אחת לאחרת, בין ריצה מעיר אחת לשנייה, יכולתי לבחון את התקופה האחרונה, של המחאה החברתית, בראש שקט.
הריסת בתים בלוד (צילום: אקטיב סטילס)
הייתי רוצה לשתף בחוויה אישית, שחוויתי עם שתי הבנות התאומות שלי, דרכה התחזקה אצלי המחשבה שהעתיד שלהן בעולם הזה תלוי, בין היתר, בהפגנת המיליון. בעצם, לא רק בהפגנת, אלא בכל המאבק למען צדק חברתי.
הבנות התאומות שלי, בנות ארבע, הן חכמות, יפות, מלאות חיים ותקווה, ומפעם לפעם אף מתלוות אלי לפעילויות מחאה והפגנות. בדרך כלל, הן מצטרפות אליי למחאות נגד הכיבוש ולמען שלום. לא מזמן, היו אלה הפגנות תמיכה בעם המצרי, שעושה גם הוא מהפכה משלו.
בשנה שעברה, הגשתי עתירה מינהלית, במסגרת פעילות התנדבותית שלי כעורך דין, בשם מספר זוגות צעירים מהעיר טמרה, נגד מנהל מקרקעי ישראל. העתירה הוגשה בעקבות פרסום מכרז לשיווק מגרשים לבנייה בתנאים מקפחים, לא הוגנים ומפלים.
בשלב ההכנות לעתירה, נאלצתי לבלות לילות רבים מחוץ לבית, להיפגש עם אותן משפחות אשר יזמו את העתירה, וגם עם עורכי דין נוספים שהתגייסו למשימה.
באחד הלילות, לפני שיצאתי, ניגשה אליי בתי הבכורה דוניא (שהיא בכורה לא רק משום שנולדה שתי דקות לפני אחותה רובא, אלא בעיקר משום שהיא מתנהגת כפי שאחות גדולה ואחראית אמורה להתנהג), ושאלה אותי: "אבא, למה בשבוע האחרון אתה יוצא כל לילה ומאחר לחזור?".
חשבתי: איך אוכל להסביר לה על עניין כה מסובך, כמו צדק חלוקתי, שאפילו מבוגרים לא תמיד מצליחים להבין?
החלטתי לנסות ולספר לה את האמת, אבל בדרך שאולי תוכל להבין. אמרתי לה: "את יודעת למה הדוד שלך, שאדי, לא התחתן עד היום?", והיא ענתה כפי שעונה ילדה המקשיבה לשיחותיהם של המבוגרים: "כי אין לו בית לגור בו". ואז אמרתי לה, שאני יוצא בלילות משום שאני מנסה להשיג לדוד שלה קרקע, כדי שיוכל לבנות את ביתו. "אבא, גם אני רוצה קרקע ובית" – אמרה, והפתיעה אותי.
באותו הלילה, ידעתי שיש לי את אישורה של דוניא, ושאני יוצא למאבק הזה גם למען שתי בנותיי ולמען עתידן.
כשהתחיל המאבק החברתי לפני כמה שבועות, היו מי שטענו אז שזה מאבקו של "מעמד הביניים". אולם כיום יותר ויותר אנשים מבינים, שמאבק זה הוא גם מאבקם של מחוסרי הדיור, של מי שלהם ולמשפחתם כלל אין קורת גג.
תמיד ידעתי, אולם היום אני בטוח יותר מתמיד, כי התקווה לעתיד משותף בארץ הזו היא שתנצח. גם ההווה של כיבוש, אפליה וגזענות, לא יכול להאפיל על העתיד הזה.
אותה שיחה, בתקופת החג, הבהירה לי עד כמה חשוב שאהיה אחד מהמיליון שיתייצבו בהפגנה. וקיוויתי אז, ולא התאכזבתי, שגם דוניא ורובא יהיו בהפגנה לצידי.
