מאת תמר גוז'נסקי

הפגנות הענק למען צדק חברתי, שנערכו בתל-אביב וברחבי הארץ בשבת (3.9), בהשתתפות כ-500 אלף מפגינים, היו ההפגנות העממיות הגדולות ביותר והמלהיבות ביותר, שנערכו אי-פעם בישראל. המפגינים עשו היסטוריה, וישראל משנה במהירות את פניה.

הפגנת 300 אלף בכיכר המדינה (3.9), (צילום: אקטיב סטילס)

בשעה 20:00, שעה וחצי לפני מועד העצרת, מצאתי עצמי בזרם של מפגינים שהתקדם ברחוב ז'בוטינסקי בת"א בדרכו לכיכר המדינה. היו שם הורים צעירים וילדיהם, נשים בגיל העמידה, סטודנטים, בני נוער שכבר שאגו "העם דורש צדק חברתי" וחברי תנועות נוער שקיפצו עם כרזותיהם.

כיכר המדינה התמלאה במהירות, אלפים זרמו אליה מכל הרחובות המובילים אליה. רבים הביאו עמם שלטים מהבית, ואחרים הניפו שלטים של חד"ש וארגונים אחרים. פגשתי מכרים, וביניהם – מהמאהל בבת-ים, ממאבקים חברתיים בעבר.

ההפגנה ההמונית והלוחמת, שצעדה בת"א מכיכר הבימה לכיכר המדינה, הייתה צבועה בצבעי אדום: דגלים אדומים, שלטים אדומים של חד"ש, וגם שרוכים אדומים בחולצות הכחולות של הנוער העובד. משתתפי ההפגנה עוכבו בכניסה לכיכר עמוסת האדם, כמו אחרים שהמשיכו להגיע למקום.

העצרת עצמה עברה בסדר מופתי, למרות שלא נראו סדרנים, בהאזנה קשובה ובהשתתפות ערה של הקהל. דפני ליף, יוזמת המחאה, הדגישה: "הקיץ הזה פתחנו את העיניים והעיניים האלה לא ייסגרו עוד". הקהל קיבל את דפני ליף בקריאות עידוד, וזה כשלעצמו היה תשובה מוחצת לניסיון המקארתיסטי לסתום את פיה בטענה, שחתמה בזמנו על מכתב השמיניסטים. כל הדוברים הדגישו, שהמחאה נמשכת, והיא לא תיפסק עד שיתמלאו התביעות החברתיות.

אל 300,000 המפגינים שמילאו את כיכר המדינה בתל-אביב, הצטרפו עוד יותר מ-200,000 מפגינים שהפגינו ב-17 מוקדים ברחבי הארץ, וביניהם: 60,000 מפגינים בירושלים, 45,000 מפגינים בחיפה, 12,000 מפגינים בעפולה, ועוד אלפים נוספים בנס ציונה, בקריית מוצקין, בנהריה, בקריית שמונה, בכרמיאל, בערד וביישובים אחרים. משמעותיות במיוחד היו ההפגנות בישובי הפריפריה: 16,000 מפגינים בכפר יהושע, 10,000 מפגינים בראש פינה, 4,000 מפגינים באילת, 800 במצפה רמון – נתונים שנראו עד כה  דמיוניים.

בימים שלפני ההפגנה, פרשנים רבים בתקשורת מיהרו להספיד את תנועת המחאה החברתית. הם הצביעו על מספר המשתתפים בהפגנה בתל-אביב שבוע קודם להפגנת המיליון ("רק" 20,000 מפגינים), ועל העובדה ששבוע לפני כן, נדחקה מחאת האוהלים הצידה, כאשר סדר היום התקשורתי התרכז בטילים בדרום ושועבד שוב לעסוק בשאלות צבאיות-ביטחוניות.

הפרשנים האלה לא הבינו, כי המחאה החברתית, שראשיתה ב-14 ביולי, היא ביטוי עמוק להתבגרות התודעה הציבורית, שחלקים רחבים בה כבר למדו לא ליפול  במלכודת התעמולה המלחמתית והלאומנית של הממשלה.

המחאה המתמשכת מוכיחה בכל שבוע מחדש, שהקריאה לצדק חברתי נוגעת בעצב חשוף וכואב של החברה הישראלית.

החיוּת של המחאה הזאת יסודה במצוקות חברתיות אמיתיות, קשות, גם אם שונות. הבעיות שעמם מתמודד סטודנט הנמנה עם "שכבות הביניים", אינן זהות למצוקה הקשה של משפחה קשת-יום, השקועה עמוק מתחת לקו העוני; המחאה של הרופאים המתמחים (ר' עמוד אחרון) אינה זהה לדרישה להפסיק את הריסת הבתים של תושבים ערבים. החדש שהביאה עמה המחאה החברתית המתמשכת הוא החיבור הגובר בין התביעות והמאבקים מול ונגד המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית מרחיבת הפערים, מול ונגד ההפרטה, מול ונגד אי-השוויון החברתי והלאומי, מול ונגד העיוותים הבסיסיים בתקציב המדינה.

ממה שהוכיחה המחאה החברתית עד כה, היא אינה מתכוונת לקפל דגליה, אלא לנופף בהם, וטוב שכך.