מאת עמירה הס, פורסם ב"הארץ".
כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה. ישראלים רבים פירשו זאת כניצחון אדיר.
אפשר לקרוא זאת כך: ממשלת יוון נחלצה להציל מהתנסות טראומטית, אם לא קטלנית, את מי שהיא בוודאי רואה כתמהונים וכעושי צרות מקצועיים גם אם תמימים. שר החוץ היווני דחה טענות, שלחץ ישראלי גרם לממשלתו לאסור על יציאת המשט והסביר, שהיא רצתה למנוע "אסון הומניטרי" במקרה של עימות בין הצבא הישראלי למפליגים. אכן שוטר יווני – מאלה שניסו (לשווא) ללמוד ממשתתפי הספינה "תחריר" מי השיט את ספינתם – לא הלך סחור סחור. רצינו להציל אתכם מהצבא הישראלי, אמר לאחד מהם. היהודי מעלילת הדם שיש להיזהר ממנו הוחלף באחד מהשייטת.
בקריקטורות האנטישמיות סוף היהודי הנכלולי להפסיד, ושליטתו בעולם נדונה להסתיים. אבל ממשלת ישראל משכתבת את הקריקטורה ומשרטטת ניצחון מפואר. מלחמת התשה, בדמות קלקולים מסתוריים וביורוקרטיה חסרת תקדים של הרשויות היווניות, סיכלה את התוכנית המקורית של המשט לעגון בחוף עזה. כשבנימין נתניהו הודה בגלוי לממשלת יוון הוא ידע היטב על מה הוא מודה. נותר רק לחכות להדלפות בעתיד כדי לדעת מה בדיוק ניתן ליוון בתמורה לבד מהידוק הקשרים הצבאיים. אולי כסף מזומן להשלמת הקריקטורה?
התקופה הזאת נוחה להפעלת לחצים: הממשלה הסוציאליסטית היוונית נמצאת במצב שברירי, כשהאיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית כופים תוכנית צנע, שרוב העם היווני מתנגד לה. אמנם הפיכת יוון לקבלן משנה של הצבא הישראלי לא הוציאה המונים לרחובות, אבל אין מקום לספק: הסימפטיה של החיילים היוונים שעצרו את יורדי "תחריר" ושל הפקידים שעיכבו אותם היתה עם המשט ועם עזה, לא עם הוראות ממשלתם. רק זה היה חסר לנו: עוד מדינה שממשלתה מסתדרת היטב עם ישראל, בניגוד גמור לרחשי הלב העממיים.
מארגני המשט הוסיפו מושג מעולם העסקים והגלובליזציה לתיאור השליטה הישראלית בפלסטינים. ישראל, אמרו, עושה מיקור-חוץ של תעשיית המצור על עזה. תמורת תשלום, ממשלה זרה – יוון – ממלאת תפקיד פעיל ויוזם במדיניות המכוונת להשאיר את הרצועה כלא ענקי.
ההיגיון אומר, שממשלה שמדיניותה מאשררת סטריאוטיפים אנטישמיים היתה צריכה לעורר דאגה וסלידה בקרב אזרחי ישראל ויהודי העולם, אבל ממשלת ישראל מבצעת את מה שבוחריה רוצים ומאמינים בו. כי יש סטריאוטיפ אחד שלא ממוחזר פה – זה של היהודי החכם.
מיקור החוץ, הדיפלומטיה הכוחנית והשקרים המגוחכים שהומצאו סיכלו את המשט, אך לא הורידו את עזה מסדר היום הבינלאומי. לו היתה ישראל – שידעה היטב שאין גרם אחד של חומר נפץ בספינות – מניחה להן לשוט לעזה, המשט לא היה מעסיק את התקשורת העולמית כפי שהעסיק. חסימת המשט לא ריפתה את ידי המארגנים, חניכי המאבק באפרטהייד ובעליונות הלבנה. היא ציידה אותם בשלל הוכחות ללובן של ישראל. היא הגבירה את המוטיבציה שלהם להמשיך ולהעמיד את דרישת הפלסטינים לחופש בראש סדר היום העולמי.
